יום אחד, כשהייתי בכיתה י’, קבעתי עם חברה שנלמד אצלה למבחן באנגלית. בסיום הלימודים עלינו יחד לאוטובוס, וכשהגענו, לצערה המוגזם של חברתי, התברר כי ביתה נעול ואין בפנים איש. לשווא נקשנו עוד ועוד על הדלת.
בעוד חברתי מתכוננת להתיישב מחוץ לדלת ולקונן על שלא לקחה מפתח, עלה לי רעיון. “בואי ניכנס מהמרפסת!” הצעתי לה.
החברה הנידה ראשה בפחד נחרץ. “מה פתאום!” הכיצד יישמע כדבר הזה…
הסברתי לה באדיבות כי מדובר בקומת קרקע ושלא יקרה לנו דבר. בראשי עלו תמונות ילדות של אחי, שהשתלשל בחבל ממרפסת הבית אשר בקומה השנייה, קסדת אופניים לראשו, ובכוונתו לברוח מהבית. מה זה כבר קומת קרקע? מה, היא עושה צחוק?
חברתי נגררה בעקבותיי בהבעת אי-רצון גלויה, והביטה בי נדהמת כשבדקתי את חוזקה של גדר הברזל שהקיפה את הבית והתנשאה לגובה של כולה שני מטר.
השרשרת שכבלה את שערי הגדר הייתה קשורה ברפיון יחסי, והיה אפשר למשוך את הדלתות כלפי חוץ וליצור רווח קטן למעלה. ביקשתי מחברתי למשוך ולהחזיק, ואני טיפסתי על הגדר, השתחלתי ברווח וקפצתי לצד השני. נכנסתי לביתה דרך דלת המרפסת, שלא הייתה נעולה, ופתחתי מבפנים את הדלת הראשית.
החברה נכנסה, המומה לחלוטין, והשביעה אותי לא לגלות לאף אחד. אמרתי – סבבה, והתחלנו ללמוד.
כעבור כמה שעות אימא שלה נכנסה לחדר ואמרה בדאגה, “שכחתי לתת לך מפתח היום. איך הסתדרת?”
דממה.
חברתי הביטה בי ואני בה ושתינו שתקנו. נשבעתי ואקיימה.
האם נבהלה ופקדה על בתה להגיד מייד. הילדה הסמיקה, הרכינה ראש והתחילה לתאר בגמגום איך טיפסתי דרך המרפסת ופתחתי את הדלת. במהלך הסיפור הבטתי באם בהתרגשות, ציפיתי לתשואות נלהבות על התושייה הספונטנית שהפגנתי. לרוע המזל, התבדיתי.
האם התעוותה בזעם והחלה לשאוג על בתה, ככה, מולי. בצרחות מקפיאות דם זעקה על הטמטום וחוסר האחריות, ועל איך יכולנו להיפגע וליפול, ומה היא הייתה אומרת לאימא שלי אם היה קורה לי משהו. הזדרזתי לומר בהומור שמבחינת אמא שלי זה בסדר גם בלי ביטוח, היא זרקה לעברי מבט מצמית, ואני השתתקתי בבהלה.
ואז, כשהסתיימה מסכת התוכחה, האם זינקה החוצה, הידקה את השרשרת הנעילה בסיבוב נוסף, לוודא שהמקרה האיום והנורא הזה לא יחזור על עצמו.
חברתי קמלה מבושה, ואני לא הבנתי על מה ולמה הבלגן. מובן שידעתי שעשיתי מעשה שבימים כתיקונם מוטב לו שלא ייעשה, אך האם איש לא עדכן את אמה של חברתי בדבר קיומה של סקאלה התנהגותית שלמה שנקראת ׳שעת הדחק׳, שבה אני בדרך כלל מככבת.
ואז התחלתי לחשוב כיצד אימא שלי הייתה מגיבה.
אימא שלי הייתה משתעשעת, אומנם לא לפני שהייתה מזייפת חרדה תיאטרלית, ומייד לאחריה הייתה מקוננת על העובדה שמכיתה של עשרים וחמש בנות נורמליות רק הבת שלה חייבת להיות הכי מג׳נונה. ואז, באין-רואים, הייתה מבליעה חיוך מרוצה על שהבת שלה מגלה יצירתיות ותושייה.
עקבתי במבטי אחרי אימהּ של חברתי, היא שוטטה בעצבנות ברחבי הבית, ולא הצלחתי למצוא אצלה צל של חיוך או אישור על היצירתיות והתושייה האמורים לעיל. פתאום הרגשתי שאני לא יכולה להיות במצב שבו מה שאני רואה כתושייה מתפרש אצל אחרים כחוסר אחריות.
התנצלתי רדודות וברחתי בכלימה לביתי.
באוטובוס הוגעתי מוחי בסוגיית הורים וגידולם: האם אנו שיבוטים התנהגותיים של תוצאות החינוך של הורינו, או לחילופין, הם נדרשים להתחנך מחדש עקב ההתנהגות שלנו? תגובות התנהגותיות של הורים יכולות להשפיע על עיצוב החינוך, לחיוב ולשלילה. לדוגמה, אם במהלך הצבת גבול לילד, או הטפת מוסר על משהו בלתי הולם שהוא עשה, ההורה מאבד קצת מהאסרטיביות ומבליע חיוך שמעיד (או אפילו רק רומז) על קו חשיבה שונה ממה שחייבים לומר, הילד מריח את התנודות האלה. כך הוא גדל ולומד להבחין בין הדברים הנאמרים לסאבטקסט. יתרה מכך, הוא עשוי להתנהג בצורה הפוכה מכפי שהתבקש, ולצפות לחיוך ההוא, המתגנב, המאשר.
לבסוף, פטרתי את עצמי באנחה ובהנחה שכולנו שונים ויש לנו הורים שונים, שמחנכים ואף חונכו באופן שונה, ותושייה וחוסר אחריות אינם בהכרח הפכים, השאלה היא במי מהם בוחרים להתמקד בלהט הרגע.
וחוץ מזה, למרות שכולנו שונים, נו באמת, אפשר לחשוב מה כבר עשיתי…
