מה הסיבה האמיתית לאחוזי הנשירה הגבוהים מהתואר הראשון של בוגרי החינוך החרדי? ספוילר: לא בהכרח הפער בלימודי ליב”ה. ואיך כל זה קשור לפאולו קואלו?
מי אמר שיש אלוהים, בעצם?
אני זוכר את עצמי מקפיד על בחורים שמלמלו את התפילות בדקלום חיוור.
זו הייתה השנה הראשונה שלי בשיבת קטנה “תומכי תמימים” קריית גת, איפה שאפילו נגן אם פי שלוש היה נחשב טריפה כמו סלולרי המקשים או ספר חילוני לא עלינו.
אני לא דקלמתי.
כמי שנולד למשפחה חילונית וכבן לחוזרת בתשובה הייתה לי אמונה יוקדת. כשקראתי מאמרי חסידות, כשהתפללתי, בשרי נעשה חידודין-חידודין הנפש כלתה וכספה ועיני היו רכות מבכי של התגלות.
מסתבר שככל שהאש גדולה יותר כך מהר יותר היא מתכלה. בסוף אותה שנה האמונה שלי התפחמה לאין וספק נוקב שלא הניח לי בגד בי. סדקים חד משמעיים נפרצו בחומות המובן מאליו.
מי אמר, שיש בכלל אלוהים?
לא משנה מה אתה מרגיש אלא איך אתה מתנהג
הייתי כולה בן ארבע עשרה ועוד מים רבים ידרשו לכיפה שתיסחף. לא מיהרתי לוותר וגם לא הרבנים לזכותם יאמר, שזיהו אצלי מצוקה אמתית.
הרבה דברים שמעתי אבל את הכל אפשר לסכם במילותיו של רבי שניאור זלמן מליאדי (הכותב כך בעיבוד קל, פרק מ”ג, ספר התניא): “סדר העבודה הקבוע בקיום התורה והמצוות הוא על ידי יראה בסור מרע ועשה טוב” ושכפי שפירטו לי הרבנים – אמונה איננה תנאי לקיום המצוות.
גם במעשה תיבלו לי: אי שם בימי ברית המועצות מאחורי מסך הברזל הלך בלילה חסיד. כשצעקו לו “מי זה שם הולך?” החזיר: “ביטול הולך!”.
יעני זהו האידיאל המקודש – ביטול ביטוייך העצמי והפיכתך לפיקציה, כלי שרת לכוונה העליונה.
“חורבן האיד” במונחים פרוידיאניים.
יציאת חירום
שש שנים אחר כך מצאתי את עצמי מיואש ומושלך על ספה בסלון של חבר שגר אז בתל אביב, גם כן יוצא בשאלה.
הפערים ביני לבין בני גילי החילונים נראו לי גראנדיוזיים.
נתקפתי חרדת פומו וחיפשתי דרך קיצור אל ראש הטבלה, יפה שעה אחת קודם. כישוף שיהפוך אותי מצפרדע לנסיך. ממישהו שעוד מחפש את משקל הכיפה בבוקר לאחד ששיחק אותה בגדול.
מילת הקסם שהעליתי הייתה:
כסף.
לא בחוסר היגיון מוחלט אנשים סביבי אמרו לי שכדי להשיג מצלצלים לומדים מקצוע ריאלי.
כיוונתי חרטומי אל האקדמיה.
יוצאים לאקדמיה: מקפצה או שברון לב?
דו”ח מבקר המדינה (2019) קובע שלמעלה מחצי מהגברים בוגרי החינוך החרדי – 55% – מתחילים מכינה ולא ממשיכים. ומתוך אלו שכן, רק 24% מסיימים את התואר הראשון(!).
אצל נשים המצב עגום פחות אבל חכו עם מחיאות הכפיים: שיעור נשירתם עומד על יותר מכפול ביחס לאכלוסיה הכללית.
מבלי להיכנס לדיון כמה והאם הגמרא מחדדת את המוח כפי שיש הטוענים, לדעתי התשובה לנשירה לא טמונה בכלל במושגים כמו ‘אינטליגנציה’ ‘לימודי ליבה’ או ‘תקציבים’
אבל היום זוהי חכמה שבדיעבד.
געצעל, יש לנו בעיה
הרומן שלי עם האקדמיה שהתחיל תמים ולא נטול תשוקה, מהר מאוד הפך למורכב ובעל אופי סאדו מזוכיסטי, בלי לשפוט.
מבלי לחשוף כאן את מספר המוסדות האקדמיים שהחלפתי בחמש השנים האחרונות אציין שכמות החוויות מספיקה לי לכתיבת סדרת דוקו בנושא.
והלוואי שהייתי היחיד. בכל תחנה אקדמית כזו פגשתי נוודים נדכאים שכמותי וחלקם היו חכמים מאוד.
הנדסה אלכימית של האושר
השינוי הגיע מכיוון לא צפוי כשהספר “האלכימאי” של פאולו קואלו נקרא בדרכי באיחור קוסמולוגי לפני כשנה.
נו ניחא, אומרים שהכל מלמעלה.
מסופר שם על נער שיצא למסע בעקבות חלום על אוצר הקבור אי שם בפירמידות של מצרים. מלכיצדק מלך העיר שלם הנגלה אליו משכנעו: “אם תלך בעקבות לבך ותקשיב לאותות, תמצא את ייעודך ואת האושר”.
אני מודה שההתחלה קצת הזכירה לי אגדה בעל שם טוב’ית אולם הואיל והספר התגלגל אלי בסגר הראשון כשעוד לא בניתי לי שיגרה שפויה ועיקר עיסוקי הסתכם בעישון במיטה, החלטתי להשבית את הנטפליקס לזמן מה להדליק ג’וינט ולצלול.
מה אני אגיד לכם? אולי ההחלטה הנבונה שלקחתי מתחילת המסע שלי.
ספוילר: לכו בעקבות הלב
קואלו מעיד על עצמו שהוא ‘יודע להפוך את הדברים המסובכים ביותר לפשוטים’. ובאמת אם נסנן את המיסטיקה אלוהים ואבק המדבר מהספר, נשאר עם כמה תובנות לכאורה קיטשיות אבל את אמתותן למדתי על בשרי.
בישיבה אמרו לי שמה שאני מרגיש לא רלוונטי. כשיצאתי בשאלה חזרתי על אותה טעות ודחקתי לקרן זווית את האינטואיציה שאמרה לי שהתחום שלי – יהיה פחות “ריאלי” ככל שיהיה – נמצא באסכולה אחרת.
במקום להקשיב ללב הקשבתי לפחד שצייר תמונה: אני בן שלושים ועדיין בתחתית שרשרת המזון.
חששתי לקחת סיכון, חיפשתי קיצור דרך בטוח וכאן שוב עולה בי שורת זהב: “הפחד מן הסבל, גרוע מן הסבל עצמו”.
לא עצרתי לרגע לחשוב מה החלום שלי ומהו הדבר שבשבילו אקום מחר בבוקר.
מחר ולא בעוד כך וכך שנים.
אינטואיציה היא לא מילה גסה
אני לא פוסל את האקדמיה חלילה וגם לא טוען שהדרך אל האושר נטולת מכאוב וקשיים. להפך. החיים הם זירה אכזרית ובדיוק בגלל זה חשוב לבחור נכון מול מה להתמודד.
לא לימודי הליבה ולא חוסר אמביציה – שדווקא נושבת חזק מאוד במפרשים של הדתלשי”ם – חוצצים בינם לבין הצלחה.
חיפזון הדבקת הפער, הזנחת העולם הפנימי והרוחני שאולי הם מרגישים שכבר הוליך אותם שולל, הם הסיבה.
אם פניכם אל הקיר, לא משנה כמה מהר וחזק תנועו זה לא יועיל.
חפשו לכם אופק, זקקו חלום.
