לבשתי חולצה משובצת בצבעי כחול ותכלת, כי התבקשתי לבוא בחולצת תכלת. ככה אני, חיה על הקצה. הלכתי מדודות, בצעד כנוע קמעה, משכנעת את עצמי שאולי גם זו לטובה, כי אחרי הכול, אני בעצם די אוהבת צבע כחול.
הייתי לחוצה נורא. גם כי לא ידעתי אם אמצא לי שם חברה, וגם כי לא באמת הספקתי להקנות לעצמי דבר ממה שהעזתי לחלום עליו, למעט שק מלא התנגדויות, שק בינוני של סנטימנטים והשכלת בסיס של הארי פוטר.
עם זאת, ידעתי היטב כי הציפיות שלי אמורות להיות תחומות בגבולות ההיגיון, אז בניתי לי בראש רעיון מעורפל של מי שאמורה להיות החברה הטובה שלי במקום הזה, תוך התעלמות מוחלטת מהשאלה אם אתקבל בכלל. ושם במסדרון הצפוף, מכווצת מרוב מודעות ומלווה באימי הרוטטת מהתרגשות (מוגזמת לטעמי), ראיתי אותה יושבת ליד אימהּ. מבטה אטום, כמעט אדיש, ואני סיננתי לעצמי שהצליח לה – היא לבשה חולצה משובצת בכחול ותכלת, בדיוק כמו שלי. הסקרנות ניצתה מייד.
אמרתי לה שלום בנימוס, ושאלתי אותה אם גם היא באה לריאיון. היא הנהנה. אמרתי לה שהחולצה שלה יפה. היא חייכה בחצי פה, משמע הבינה את הבדיחה ההורסת מצחוק שנתתי פה עכשיו.
אמרתי לאימא שלי שאני חייבת לשירותים, למרות שלא באמת הייתי חייבת לצאת אבל כן הרגשתי צורך חזק לחתוך את המתח הזה, כי אם רק בפרוזדור יותר מדי כבד לי, מה לא עלינו יהיה בטרקלין?
אימא שלי אמרה לי שמהר, כי ממש תכף תורי והיא לא תזרום עם הפדיחה. אז הלכתי מהר.
כשחזרתי – מייד הגיע תורי. בפנים ישבו רב ומנהלת (לא זוכרת מי מהם היה מרתיע יותר). הריאיון כלל שאלות כמו איך לדעתי נראה העתיד שלי ומה אני מצפה לקבל מהסמינר שלהם.
וואלה, נשבעת שאני לא זוכרת מה חרטטתי שם. בעיקר רציתי להתקבל לסמינר שלהם, כי לא התקבלתי לשום מקום אחר, וכבר אחרי תשעה באב וכולן יודעות לאן תלכנה. רק אני משנה נושאי שיחה סדרתית. באמת, מגיע לי פרס על זה! ברצינות. עוד כישרון מיותר לסלסילת הנצרים המחוררת שלי. לאן אני שייכת? בינתיים, לאן שמקבלים אותי! לא הייתי בעמדת סינון או בחירה או ברירה.
רק תקבלו אותי כבר, סבבה? אני לא אעשה בעיות שתדעו עליהן, מבטיחה!
מפה לשם התקבלתי. וגם את הקבלה, בצעד לא הכי הוגן, קיבלתי באדישות. הרי לא באמת רציתי ללכת לשם.
לאן רציתי ללכת? שאלת השאלות. בינתיים הכי חשוב לא לעורר חשדות ולא שאלות חדשות! פרה-פרה, ככה אימא אומרת, אז יאללה.
גם ההיא התקבלה. התברר שהכיתה החדשה שלנו מאוכלסת בכל אותן בנות שלא התקבלו למקומות אחרים. ודאי תטעו לחשוב שחבורת המאוכזבות, פליטות המקומות האחרים, דווקא תידבקנה במוסד האחד היחיד שכן קיבל אותן, ותהיינה פטריוטיות לו ולשמו החדש והרענן. אך לא כך היה! כיתה שלמה של כל הדחויות מהמקומות האחרים, פניהן חצפו, עורפן נתקשה וצחוקן התגלגל מקצה המוסד ועד קצהו.
מעשה בצוות שישב וקדח מה יעשה באותו מושב לצים, כיתת הליצניות הטורדנית והמיותרת: עונשים קלים וחמורים, הוקעות מסגנונות שונים וסתם הטלת אימה למרחקים. כי למה לא? זה הספורט הכי מתגמל שאי פעם נוצר, כלפי כל אלו שאינן מתוודעות לרשות ואינן מאפשרות לרשות לרשת את כל ישותן.
אחרי חצי שנה שם, נזכרתי איך הרגשתי בפרוזדור ההמתנה לריאיון הגורלי, נטע זר, עם אימי מורתי – כמורתי! האמ-אימא של הנטע זר!
ואז התחברתי לנטע הזר ההיא מהמסדרון, היחידה שדיברה הארי-פוטר’ית מובהקת, כאילו הרגע נשלפה מתחנת הרכבת בקינגס קרוס, והכרנו עוד הרבה נטעים זרים, זכים ונהדרים והפכנו למעין חממה. כך, גם בתנאי צמצום ולחץ הקשוחים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, מצאנו לנו אוויר.
