היא נולדה בלי פה. כולם ידעו את זה ואף אחד לא עשה מזה עניין. אחרי הכול, בזמננו רבו הלמדנים ופותרי הקושיות, כך שאפשר למצוא פתרונות לכול; לנשום אפשר דרך האף. להיזון אפשר דרך אינפוזיה. לחייך אפשר עם העיניים – פשוט מותחים את העור.
היה לה טוב כל השנים, מעולה אפילו. אוויר לא חסר, גם לא נוזל אינפוזיה מזין.
בבית הספר היא הייתה תלמידה מצטיינת ואלופה בקפיצה בחבל. הגוף שלה היה גמיש ודק, והיא הייתה הולכת בדרכים הקבועות כמו בריחוף אוטומטי מהיר. בבית אהבה לתפור או לצייר, בתנועות חלקות, בטוחות.
השאלה הופיעה בערב קיץ שגרתי אחד, אפור וחם.
היא ישבה על הספה בסלון ודפדפה בעיתון היומי. אחיה הבכור, משה, ישב ליד השולחן ולמד.
אימה חזרה אז מהמכולת של שלוימ’לה והביאה ללמדן הצעיר גביע גלידה מלא בגלידה טרייה.
היא ראתה את הלשון הוורודה מרקדת על הצבעים הנמסים, מתרגשת.
“אוח, הטעם,” אמר משה לה ולאימה ועיניו נצצו, “הטעם. מעין עולם הבא.”
היא הקשיבה, כמו תמיד, וחייכה. אבל השאלה כבר החלה לפעפע בגרונה, להתגבש למילים –
מה קורה אם קורעים בור באמצע הפנים, בין הלחיים?
מאותו הערב שוב לא מצאה עניין בהשחלת חוטים למחט ובטבילת מכחולים בצבע. היא רצתה לדעת מה הטעם של המחט, מה הטעם של המכחול. היא התאוותה לחוש מהו טעם.
מה קורה אם קורעים בור באמצע הפנים?
מה קורה אם קורעים בור באמצע?
מה קורה אם?
השאלה, אחרי שהופיעה, לא הרפתה ממנה. כך שלא נותרה לה ברירה.
היא לא ידעה אם תשרוד לאחר התהליך. היה לה ברור שאף אחד לא ישתף פעולה עם הצעד הזה, ולכן התארגנה בסתר – כדי לבצע הכול בעצמה.
שמעתי שהיא עשתה את זה.
הייתי רוצה לספר שהכול עבר בשלום יחסי, שהיא יצרה לעצמה פה, בידי האומן שלה, ושהיא יודעת מהו טעם – כמו שרצתה. שמעתי שמועות לכאן ולכאן. אבל האמת היא שלא ראיתי אותה מאז. עזבתי את בני ברק לטובת מרכז תל אביב. כאן כמעט לכולם יש פה, ורוב הזמן אני פשוט שוכחת אותה.
אבל לפעמים אני טועמת את המלח באוויר – זה קורה כשהגלים נרעשים במיוחד, זה מחדד את הטעם – ואז אני שואלת את עצמי אם גם היא כבר יודעת שהאוויר מלוח, אם גם היא כבר נושמת דרך פה פעור.
