בשנות הבראשית ליציאה, עת התוודעתי לעולם העבודה והחברה החילוני, בין השאלות הראשונות שנשאלתי על ידי האנשים שפגשתי לראשונה הייתה השאלה ה-כה ישראלית “איפה היית בצבא?”
וכך, במחי שאלה אחת, נמחו כל ניסיונותיי להצניע את עברי השחור והצנוע, לטשטש אותו, להיות אזרחית העולם, אחת מבין כולם. מהתשובה לשאלה הזאת “קיבלתי פטור, הייתי דתייה”, החל שצף-קצף בלתי מסתיים של שאלות ותהיות בסדרה סדורה וחרושה להחריד. איך ההורים הגיבו, את בקשר עם המשפחה? יש לך עוד אחים שיצאו בשאלה? כמה ילדים אתם? את כבר לא שומרת כלום? ממש ממש כלום? וכולי וכולי.
באותן שנים הראיונות החוזרים והמתישים הללו היו לי לזרא, עד כדי כך שחשבתי שהייתי צריכה להתגייס רק כדי לא לחטוף את כל זה פעם אחר פעם.
שירות צבאי הוא עדיין כרטיס כניסה לעולם החילוני. מעין חותמת שכזו, שורה בקורות החיים שמספרת עלייך, מי את, מה עשית, לאן תלכי, מה הכישורים שלך, הניסיון ועוד.
בן גוריון דיבר על “כור ההיתוך” הצה”לי, ואני חושבת שאין הגדרה מדויקת מזו, לפחות לי, כצופה מהצד, שהרי כאמור מעולם לא עטיתי מדי זית, אפילו לא כתחפושת, לא הצדעתי (חוץ מלתמונה של הרבי, אבל זה כבר נושא לטור אחר, לסוג ביקורת אחרת), לא “עליתי למשפט” ולא נמתחתי לדום. את כל הדברים האלה, החשובים, המגבשים, שאומנם סוגרים לתקופה מסוימת אבל פותחים דלת טובה ורחבה לעולם – לא חוויתי. ובהיעדרם, נאלצתי לעבור דרך משלי לכניסה לחיים החופשיים.
אז למה לא התגייסתי. שאלה שלא פעם הרהרתי בה. קודם כול – פרקטית, לא ממש יכולתי. בגיל 16 קיבלתי פטור. כל שהייתי צריכה לעשות הוא לבוא לאדם מזוקן וחייכן מדי ולקבל את התעודה. אחר כך, כשהועזבתי מהבית, האופציה להתגייס עלתה, לא ממני, ממתנדב בה.ל.ל שדיברתי איתו בסודי-סודות. הייתי אז ברחוב, זרוקה, עייפה, רעבה וחסרת כיוון. הוא הציע לי שאתגייס, ואני לא יכולתי בכלל להכיל את הרעיון הזה. איך אפשר? אם נשלחתי מחוץ לבית רק על פשע אי-רצוני להמשיך בסמינר להוראה והוצפתי שיט-סטרום של “זיידע יחטוף התקף לב, מי ירצה להשתדך עם האחים שלך, יהודים מסרו את נפשם בשביל חינוך חרדי” – מה יהיה אם איכשהו ייוודע להם שהתגייסתי. ולא שלא ביררתי. ביררתי אם אני יכולה להתגייס ללא ידיעת המשפחה, ונאמר לי שלא. אי אפשר. גם בשביל להיות חיילת בודדת יצטרכו לבקר בבית הוריי, כדי לוודא שהם לא מקבלים אותי. הבנתי שאיני יכולה לרבע את המעגל הזה, וויתרתי.
הוויתור הזה עלה לי ביוקר, מקומות עבודה רבים, בעיקר ציבוריים, היו סגורים בפניי, כמו גם אינספור מלגות לימודים ותוכניות התנדבות. שירות צבאי היה דרישת בסיס לכל אלו.
החיים ניתבו אותי לכיוון אחר, עליתי על המסלול הייחודי שלי בלי שהקדשתי כמה שנות חיים למדינה, ואני מפצה אותה היטב בכל חודש בתשלומי מיסים. ומה הרווחתי – המון! הרווחתי את החופש לעצב את עצמי כרצוני ולפסוע בדרכי שלי, בקצב שלי, ולהיות האחראית הבלעדית על הטראומות שלי ועל אופן ההתמודדות עימן.
נכון, הצבא הוא הכרח באזור הזה, בג’ונגל המזרח-תיכוני, ונכון, יש יתרון עצום לעבור בנתיב שבו ילדים נעשים גברים (ועוד ועוד שירי הלל לחובת השירות), אבל בואו – אנשים יוצאים מהצבא לא רק מחוזקים, מחושלים, עם חוויות שהם ישבו וייזכרו בהן בכל מפגש עם החברים ובכל פעם, בתוספת מוגזמת, כשירצו להרשים תיירת: הם מצולקים, ולא רק הקרביים. עליהם אני בכלל לא מדברת, מה שהם עוברים והיחס אליהם לאחר השירות זו טרגדיה בקנה מידה שערורייתי. והכרתי לא מעט כאלה, הלומי קרב ומחוסרי כול. מפאת כובד ועומק הנושא לא אכנס אליו, אני מדברת על ההתנהלות היומיומית של מי שעברו במכבש הצה”לי, הארגון הגדול במדינה, והשונה כל כך מכל ארגון נורמטיבי אחר. המשוחררים צונחים לחיים האזרחיים בלי כלים של ממש, ובניגוד אליי – הם מלאי ביטחון עצמי בדבר יכולתם להסתדר, כי – ובכן, הלוא הם היו בצבא! הם יוצאים לעולם, לטיולים, כפראי אדם ממש. לא כולם. ברור שלא. אבל פגשתי יותר מדי מהם, טיפוסים יפי-בלורית ואלופי הכנת קפה שחור בשטח, שהיו בטוחים שהם הכי חכמים, הכי מפולפלים, הכי מבינים בכול, הכי סקסיים, הכי-הכי-אחי. מלאוּת עצמית שניזונה וטופחה מאוד בעולם המקביל, הצבאי, שבו הם חיו בשנים המעצבות של בין 18 ל-21. לקח לי זמן להשתחרר מהבוז שרחשתי להם לטובת הבנה ואמפתיה. הם לא אשמים. המערכת הצבאית מאפסת, מאלפת ומשחררת חיילים. לא אנשים. עם השנים הם יהפכו להיות אנשים.
עם כל זאת, עריכה של ספרי צבא היא מהמלאכות האהובות עליי. הצבא, כארגון, כמארג חברתי מקיף ומשתכלל, כמקום של בניית אישיות, ומנגד, מצע לבעיות לא פשוטות בחברה הישראלית –מרתק אותי. אני אוהבת לשמוע סיפורי צבא ולבחון אילו רגשות הם מעוררים אצלי. בקשרים זוגיים אני שמה לב שיש אצלי בור מסוים, חוסר של חוויה ישראלית מקובלת. כמהגרת מחברה אחת לחברה אחרת, כנראה לעולם אמשיך להיות צופה מהצד.
