בחירה, בהגדרתה, היא זכות או אפשרות להעדיף דבר אחד על פני דבר אחר. ביהדות יש שלושה דברים שהם “בעל-כורחך”, ההגעה לעולם – אינה עניין של בחירה, היציאה מהעולם – גם כן לא, וכן הגשת דין וחשבון על המעשים. כל השאר, לפי דעות רבות, כולל זו שלי, מפוזר ונאסף בסל הענקי של בחירה.
אחד היתרונות, מבחינתי, שהביאה עימה היציאה לחיי הוא באפשרות לנקודת מבט אחרת על חוכמת היהדות. המסלול שלי – פחות או יותר – היה כזה: אמונה נלהבת, עיוורת, שוטה, פתייה שהאמינה לכל דבר. וככזו, אפילו לא מיינתי בין אגדות המקרא, נבואות, אגדות חז”ל, אגדות הבעש”ט ומופתי הרעבע. הכול היה אמיתי בעיניי. בהכרח. כדי כך, ובאופן מעגלי מופלא שכתות אוהבות לאמץ, שכפירה קלה בסיפור כלשהו הרי היא ככפירה ומרידה במלכות שמיים. החוט הקצר הזה, בין חיוב אמונה בתחיית המתים, לצורך הדוגמה, לאמונה בבורא עולם ובקיומו של עם ישראל התברר כדקיק ומועד להיקרע. מתבקש למדי, כשאני חושבת על זה. כמה אתה יכול להיות בר-דעת ולהחזיק באמונה תמימה שכזו אחרי גיל 4. אני החזקתי מעמד עד גיל 17 בערך. או אז התחלתי למשוך קלות בחוט, לבדוק את חוזקו. יאדה, יאדה, יאדה – עברו כשש שנים ואני כבר כופרת בכול, מסרבת להזדהות כיוצאת, מסרבת להגדיר עצמי יהודייה וישראלית – כי דתות הן המצאה, חלוקה לעמים זו המצאה, אני אזרחית העולם הגדול ומסרבת להשתתף במסיבה הפאגנית, שעדיין נוכחת מדי על אף המדע והתבוללות העולמית הכללית.
הייתי מלאת זעם ותסכול, פירקתי לחתיכות קטנטנות עד אבק כל מה שהרכיב את תפיסות העולם והאמונות שלי. זו הייתה תקופה של קילומטרים על גבי קילומטרים באופניים, לפריקה ולבדיקת הסיבולת. עשיתי המון דברים לבדיקת הסיבולת, הגבולות, הידיעות. קראתי, קרעתי, כרעתי, זלזלתי בכול והתפרכתי מבפנים. ככה מרגיש משבר זהות. מהדברים שמתפענחים בדיעבד.
סיבוב הפיוס החל, באופן לא מפתיע, שוב חוכמת הבדיעבד, במקביל לפיוס עם המשפחה. במשך תקופה מסוימת התגוררתי אצל אחיי, השלוחים החב”דניקים האלה, שכולם אוהבים לאהוב, גם אני, והתרגשתי לגלות שזה בא לי בטוב. באותו הזמן התחילו לצוץ ניצני הידיעה שלמעשה – בחרתי.
איך הגעתי לידיעה הזאת רק עשור לאחר היציאה בפועל? כי לא עשיתי שום חיבור בין הפעולות שלי לבחירה. בתחושה שלי פעלתי מכורח. לא הייתה לי ברירה. לא רציתי להמשיך ללמוד בסמינר, והוצבה בפניי ברירה, או שאת נשארת ומכופפת את ראשך ורצונך, או שתעשי מה שאת רוצה – לא בבית. זו לא בחירה, או לפחות לא תפסתי אותה ככזו, מבחינתי זה היה לומר או שראשך ייערף כעת או שתלכי וראשך ייערף אולי, מתישהו ואיכשהו. לבחור בדחיינות עריפת הראש זו לא בדיוק בחירה. אז נהדפתי מהבית. גם שאר הפעולות והגלגולים שלי לא נתפסו אצלי כבחירה, אלא כהידחפות, קשה אך עיקשת, מחיים נוראיים לחיים שהם יכולים להיות הכול, רק לא מה שמאסתי בו. מעברי הדירות הרבים, גרתי בלפחות מאה מעונות (וזה עוד לפני שבחרתי – באמת בחרתי ומלכתחילה – לנדוד), ההתפטרויות התכופות ועשרות ההתחלות החדשות. כל אלו לא נחשבו אצלי, בזמן אמת, כבחירה. אולי הייתי צריכה לראות, ממש בעיניים, איך היו יכולים להיראות חיי, וכך להבין שכל ההרפתקה הצבעונית והגדושה הזאת היא למעשה בחירה? אולי זה עניין של גיל ופז”מ חיים, שהרי תובנות יכולות להיוולד כשיש פרספקטיבה. כך או כך, אלו היו גילויים נפלאים, קיבלתי מחדש את המשפחה שלי – הישג אדיר ומבורך כמו אני לא יודעת מה; הבנתי שפעלתי מתוך בחירה ולא כאילוץ דטרמיניסטי – דבר שפתח לי פתחו של עולם לעומקי התודעה ושכבותיה, הצלחתי לחקור ולהבין את מניעיי, לדעת מי אני ומה; וגיליתי את האפשרות להתחבר למקורות מינוס הכפייה והבדלנות. לאזורים רבים ביהדות אני לא מתחברת, כמה טוב שאני יכולה לבחור לא לקחת את כל החבילה הזאת בעיניים עצומות, כפי שהיה בעבר.
וכך התחלתי לבחון, בעדינות ולעומק, את עניין חופש הבחירה. אחד העקרונות החשובים ביותר ביהדות. מגוחך בעיניי היום להיזכר בפילוסופיות בשקל שנועדו לתרץ איך יכול להיות חופש בחירה בעולם של חוקים ומצוות וכפייה דתית. הרי לא אמרו לנו, יש לכם חופש לבחור אם להאמין או לא, אם לשמור מצוות או לא. להפך. חופש הבחירה, בצורתו האמיתית והעמוקה, הוא אחד הסודות השמורים.
ואני בחרתי לבחור למה להתחבר, איך להתחבר, מה לקחת ומה לקלף.
באופן הזה, של הזרימה שהחלה לנבוע בערך ב-2013, התגלה לי גם הכוח של היציאה. תמיד ביאסו אותי המבטים החילוניים לאחר שאיכשהו עברי נודע – לפעמים הייתי מוכרחה לספר, על אף שלא רציתי. יותר מדי חורים תמוהים בביוגרפיה שלי ובהשכלה התרבותית. מאיפה לי לדעת שמיכאלאנג’לו הוא גם צב שאוהב פיצה ושאין אדם שלא בכה כשאימא של במבי מתה. אלו היו מבטים לא נעימים, וכמעט תמיד הגיעו אחריהם הצעות עזרה. אני לא צריכה עזרה! כמעט צרחתי, אני פאקינג יכולה ללמד אתכם, מפונקים שכמותכם, איך לצמוח מכלום ושום דבר, לשרוד ברחוב, להשלים לימודים כשאין שום מימון, פטנטים להשתקת בטן רעבה ואת זן ואומנות העבודה בשלוש משרות בעת ובעונה אחת. עזרה? מכם? הצחקתם אותי. לא התאים לי בכלל להתברג למקום האומלל והמסכן – כפי שאני ראיתי זאת – שאליו חרדים וחילונים כאחד שואפים לתחוב את היוצאים. מי אתם ומה אתם – באופן הדדי לשתי האוכלוסיות.
ואז האקלים הציבורי החל להשתנות. לאט, אבל באופן בטוח ועקבי. היציאה כיום אינה נתפסת כאומללות, אלא כבחירה אמיצה. בדיוק כפי שהיא. נכון שחרדים עדיין אוהבים לספר שהיוצאים מתאבדים, ואלו שלא מידרדרים לזנות, ונכון שחילונים מתים על סיפורי “ישבו עליי שבעה ואני גר בחוף הים” – אבל המציאות בשטח חזקה יותר. המציאות מוכיחה שיציאה היא מקור לכוח, ולא מוגבלות. זה לא שיגעון, זו ראייה מפוכחת, מודעת. יציאה היא קבלת אחריות ומתנה אדירה לביסוס אישיות צומחת תדיר. היציאה מאפשרת להגיע למקומות נפלאים, פיזית ומנטלית, היא הופכת אותנו לאנשים כל כך מעניינים, עמוקים, חווים ונרגשים. כי זה כל כך מרגש לפעול מתוך בחירה.
דעו זאת. בחרתם.
