חג שני של סוכות. אשראם במדבר. הריח של הירוק מתפתל לו בין האוהלים הלוהטים, הטעם של הוויסקי הזול עוד על הלשון שלה, הדמעות צורבות את פניה, יחד עם השמש שמתחילה לשקוע על המדבר. הלב שלה כואב. לא בגלל התינוק שלה, שלא ראתה כבר ארבעה ימים, לא בגלל הדירה ברמת גן עם החלון השבור, לא בגלל העתיד הלא ידוע שעוד לפניה. הלב שלה כואב ככה בגלל יובל.
גם יובל נמצא בפסטיבל. היא לא ידעה שהוא יהיה פה, אילו ידעה ודאי שלא הייתה מגיעה. אבל עכשיו הוא פה, וגם היא פה, והיא לא ראתה אותו כבר שעתיים. אולי הכיר מישהי? היא יודעת שהוא לא חייב לה כלום, הוא הבהיר זאת היטב אחרי ששכבו בפעם הראשונה. הוא בסך הכול ילד, היא מזכירה לעצמה. גם היא ילדה, בדיוק בגילו, היא חושבת, אבל לה יש תינוק. היא אימא. ילדה-אימא. מין יצור כלאיים מוזר, שהפסטיבל בטח עוד לא ראה אף פעם.
היא נועלת מגפי בוקרים חומים, השרוכים פרומים. לובשת חצאית אדומה קצרצרה וגופייה שחורה צמודה. השיער הארוך שלה פרוע, פזור עד המותניים. היא לא אוהבת להסתרק.
יובל יודע שיש לה תינוק. הוא ידע את זה כבר בפעם הראשונה ששכבו. הוא גם יודע שרק לפני חצי שנה היא ארזה את הצעצועים של התינוק שלה בשקית אשפה, החזיקה אותה ביד אחת, בשנייה את התינוק, וברחה מהבית להורים שלה. הוא ידע הכול ובכל זאת הסכים לרצות לשכב איתה.
יובל עדיין מאוהב בנטע, החברה הראשונה שלו. זו שהעניקה לו תחושת משפחתיות. לנטע יש משפחה גדולה, חמה ואוהבת. גם לה יש, אבל היא לא יכולה לספק ליובל את תחושת המשפחתיות שהוא צריך, לא עם המשפחה שלה.
היא עדיין לא ממש מכירה את תופעת הגברים-ילדים, בני עשרים וחמש, שמצד אחד מרגישים הרבה רגשות כלפיה, ומצד שני לא מוכנים להתחייב, אבל היא מבינה את הכאב בעיניו כשהוא מסביר לה את זה.
היא מבינה אותו כשהוא מספר לה בערגה על נטע שעזבה אותו לטובת חיפוש עצמי בהודו, מי כמוה יודעת להבין כאב. אבל הלב שלה מרגיש רגשות כל כך עמוקים כלפיו, רגשות שיכולים להתקיים רק בלב נקי מחספוס, לב נקי וילדי ותמים, כמו שלה. היא לא באמת מצליחה להבין למה הוא לא רוצה אותה באופן שהיא רוצה אותו, הרי כל כך טוב להם יחד, במפגשים הקצרצרים שלהם.
וככה יושבים הרגשות העמוקים האלו בתוך הלב שלה, שעדיין נקי מחספוס, והעיניים שלה, שמחפשות את החולצה הירוקה שהוא לובש בין האוהלים הלוהטים, נוצצות מדמעות. בראש היא מריצה את המילים שאמר לה, השיחה שבה הסביר למה הוא לא מרגיש כמוה גם אחרי הפעם השנייה ששכבו, וגם אחרי הפעם השלישית והרביעית.
ביום השני של הפסטיבל היא אורזת את עצמה ועולה על טרמפ חזרה למרכז.
היא מספיקה לישון לילה אחד בדירה עם החלון השבור לפני שהיא קמה, לובשת את הבגדים הצנועים וקושרת כיסוי ראש, ונוסעת לבני ברק, להחזיר את התינוק שלה מאבא שלו.
זו הייתה הפעם הראשונה שהחיים החטיפו לה סטירת לחי מצלצלת, במקום המדויק שבו צליל הסטירה מותיר הד על שריר הלב.
***
תשע שנים אחרי. אני עוצרת בבית קפה על אם הדרך הירוקה שמובילה למושב שבו אני גרה. אני נכנסת לשתות קפה עם השמש השוקעת, כדי להיזכר בילדה-אימא ההיא. אני רוצה להקשיב לה רגע, לשאול אותה איך היא מרגישה, לדעת מה שלומה עכשיו. התמונה שלה בשערה הפרוע ברורה לי עכשיו יותר מתמיד. אני יכולה ללטף לה את השיער שלא סורק חודשים, ולמחות לה את הדמעות.
תבכי, אני אומרת לה, רק את ואני כאן עכשיו, תבכי ותוציאי הכול.
אני כל כך לבד, היא מתייפחת ושורטת עוד קצת את ליבי המחוספס, אני כל כך אבודה. אני בכלל לא יכולה להיות אימא, אני בעצמי עוד תינוקת.
אני יודעת, אני אומרת לה, אני יודעת, מתוקה שלי. זה נורא ואיום להיות אימא כשאת בעצמך תינוקת, זה מפחיד כל כך, ואף אחד לא לימד אותך ואמר לך שאת יכולה לעשות את זה. זה נורא מפחיד.
אני מרגישה אשמה, היא משתנקת, כי עזבתי אותו ארבעה ימים, את התינוק שלי, ובכלל לא חשבתי עליו. ועצוב לי רק בגלל יובל, ואני נמצאת בתוך בועה של התכחשות למציאות הכואבת שלי. איזו מין ילדה-אימא אני?
ואז אני מספרת לה שבעוד תשע שנים היא כבר לא תהיה ילדה, היא תהיה רק אימא. וכשסוף-סוף היא תהיה אימא, היא כבר לא תהיה אבודה בכלל. אני מספרת לה שאני לא מכירה בכל העולם אימא טובה, אכפתית ומסורה כמוה. אני מגלה לה שהיא יצאה למלחמות בבתי משפט כדי להשיב לה את התינוק שלה, והיא עשתה את זה לגמרי-לגמרי לבד. אני מגלה לה שהיום האוצר שלה הוא כבר ילד בן 12, חצי גבר.
אני צוחקת ואומרת לה שהוא מת עליה, הגבר הקטן שלה, כי היא ורק היא זו שיודעת לרפא לו את הכאבים ולהיות לו למשענת אמיתית ומכילה.
אני מספרת לה שהיום בדירתה אין חלונות שבורים, רק שמש צהובה וטרמפולינה בחצר, והצחוק שלו, של היקר שלה.
אני מספרת לה שבמהלך השנים שעברו לא מעט יובלים עמדו בתור כדי להיות איתה, אבל היא לא רצתה אותם, כי היא גילתה שיובל הוא בכלל לא הטעם שלה, היא כבר הרבה זמן לא נמשכת לגברים מהסוג הזה, והיא ממש ממש שווה.
אני לוחשת לה שהלב שלה כבר מחוספס, ויש בו הרבה שריטות וצלקות, אבל בלילה הן זוהרות לצד הנשימות של התינוק שלה, ואפילו שהתינוק הזה הוא כבר גדול, וכבר עברו כמה שנים מאז שנות המלחמה ההן, היא לא יכולה לשכוח איך היא נלחמה עליו בחירוף נפש, לבד, מול השופט. והיא לא ויתרה לאף אחד, לא לאבא שלו, לא לקהילה הסגורה שבה הוא גדל ולא למוסד דובר היידיש שבו הוא לומד. והיא ניצחה.
אני מוחה לה את הדמעות, לילדה-אימא, ואומרת לה שהיא הגיבורה שלי, שאני עפה עליה כל פעם מחדש, מתרגשת לגלות את העוצמות שלה, אחוזת התפעלות מהאישה שהיא הפכה להיות, מהאנשים שהיא הוציאה מהחיים שלה, מאלו שהיא השכילה להכניס פנימה, מהשכל שלה, מהיושרה שלה, ובעיקר – מכוח הלביאה שבה.
הילדה-אימא מסתכלת עליי מנוחמת, ושואלת אותי מה סוף הסיפור. אני עונה לה שאני עוד לא יודעת, הסיפור עוד רחוק מלהיגמר, אבל היא לא לבד. אני מבטיחה לה שאני איתה, ושנעבור יחד את כל המשוכות, ובעוד תשע שנים תצטרף אלינו מישהי נוספת, שתדע לספר לנו את ההמשך.
