חודש הגאווה מזכיר לי את המסע המטלטל והלא פשוט שעברתי, מנער חרדי בבני ברק למי שאני היום. כשהייתי צעיר יותר, התביישתי במי שאני. הסתרתי את עצמי. שיקרתי. ידעתי שאם יגלו שאני שונה (אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה “הומו”), זו תהיה בעיה רצינית.
אני חושב שכל מי שהיה במקום הזה יודע עד כמה זה קשה. לשקר, להסתיר את עצמך, לעטות מסכה ולשדר עסקים כרגיל. אני זוכר שבאחת הפעמים, כשהייתי בשיעור ב’ בישיבה הקטנה, שיתפתי את המשגיח שנראה לי שיש לי הרהורי עבירה על גברים (כאמור, אז עוד לא ידעתי לומר את המילה “הומו”). הוא, בלי להתרגש, ענה שיש את זה להרבה בחורים ושבעזרת טיפול טוב אפשר לצאת מזה. לסיום הוסיף, שאצטרך לעזוב את הישיבה כי הישיבה שלו אינה טיפולית.
עברתי כמה ישיבות, התגלגלתי וחוויתי כל מיני דברים. נו, אתם יודעים איך זה. כשהגעתי לגיל 18 החלטתי לעזוב את הישיבה ולהתגייס לצבא. שלחו אותי ל”חזון איש 5″ לעשות שאלת רב אצל הרב שטיינמן. נחשו מה הוא אמר. כמובן, הוא אמר שאני צריך להמשיך בישיבה. לא הקשבתי לו. החלטתי להתגייס בלי תמיכה מהסביבה.
שירתי כמש”ק ת”ש והייתי חייל בודד. אהבתי מאוד את הצבא. היה לי כיף. הייתי חופשי לגמרי. יצאתי, אבל היה לי רע. התגעגעתי לחיים בחברה החרדית. התגעגעתי לחברים מהישיבה, להתעניינותם בי, לעובדה שהיה מי שראה אותי, שאל לשלומי ודאג לי. התגעגעתי למשגיח, שהיה מביא לי עוגות טעימות שאשתו הייתה מכינה, ולחמימות שהייתה בו. התגעגעתי לזמירות שבת ולאוכל הטעים של אימא. התגעגעתי לכל זה. יצאתי, אבל נשארתי עצוב ובודד. הקהילה החרדית נטשה אותי. החברים לא נשארו. היו ימים שאמרתי לעצמי: “טיפש אחד! למה עזבת? למי אכפת להניח תפילין, להתפלל שלוש תפילות, ללמוד הרבה תורה, להמשיך לחיות בארון, העיקר להיות אהוב ומקובל?” אני חושב שכל מי שקורא את זה והיה שם – מבין על מה אני מדבר.
ואז הכרתי את עדי. למרבה האירוניה, בחור ממשפחה דתית. הוא ומשפחתו קיבלו אותי באהבה, חיבקו, עודדו ולא שפטו. והיום, אחרי שבע שנים שאנחנו יחד, אפילו המשפחה שלי, החרדית, מקבלת אותנו. רק לפני כמה ימים התארחנו שם לסעודת ליל שבת.
כיום אני כבר לא עצוב ובודד, כי איך אפשר להיות עצוב כשאתה מחבק אדם אוהב? ואיך אפשר להיות עצוב כשסיימת תואר ראשון בהצטיינות – ועוד רגע גם תואר שני, מוקף בחברים וחברות, עושה טוב וחי חיים ששווה לחיות אותם?
כיום אני כבר לא עצוב ולא מרגיש שאני צריך להסתיר את מי שאני. אני תופס את עצמי כמוצלח. כנגד הרבה מאוד סיבות טובות ללמה לא – קמתי על רגליי, כמעט לבד, לא התרסקתי ולא הידרדרתי, אני בונה את עצמי, לומד, מנהל עסק מצליח, עוסק בפעילות חברתית, שואף לעשות טוב לאחרים, מגדל עם עדי כלבה מתוקה, כמו שתמיד רצינו, וחי חיים ששווה לחיות אותם. היום אני מבין שאני בכלל לא טיפש על כך שעזבתי את החברה החרדית. אני מבין שיש לי הרבה מאוד סיבות טובות להיות גאה בעצמי.
חג גאווה שמח.
אליאור מור יוסף הוא יוצא מהחברה החרדית, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ונוער, מרצה על סיפור חייו ופעיל חברתי בקהילה הגאה.
