כשעזבתי את הבית בגיל 16 רציתי לחיות הרחק מהחברה שבה גדלתי. התביישתי בזהות שלי ועשיתי הכול כדי לטשטש אותה. עבדתי בזה. למדתי מלא סלנגים חדשים, כמו “סבבה”, “שיט”, “מגניב”, “קול” ועוד שלל מילים מפוצצות. אומנם לא תמיד הצלחתי לשלב אותן במשפטים באופן מדויק, דבר שהוביל למבוכות קלות, אבל בהחלט השתדלתי ללמוד את השפה החילונית.
המגבלה המובהקת ביותר שעמדה בדרכי בניסיון טשטוש הזהות – הייתה, באופן לא מפתיע, השם שלי. במשפחה שלי נהגו לקרוא לתינוקות “על שם”, על שם סבים וסבתות שנפטרו, או על שם רבנים ורבניות השייכים לזרם שלנו. אך כשנולדתי אימא שלי ז”ל החליטה למרוד במנהג וקראה לי בשמה של דמות שהופיעה בהפטרה של אותה שבת – פנינה. אבא שלי מאוד לא אהב את ההחלטה, אבל אמר “שלא מתעסקים עם יולדת”.
אחרי היציאה, כשהיו שואלים לשמי והייתי עונה “פניני”, הייתי רואה מולי פנים משתאות. האנשים שפגשתי מעולם לא שמעו את השם הזה, ואני התכווצתי מבושה.
הרבה שמות שמקובלים בחברה החרדית נשמעים מוזר באוזני האוכלוסייה הכללית. מוישי, רוחי, שמשי, לאה’לה – שמות שמבחינתי נורמטיביים לחלוטין נתפסים כמשונים מחוץ לחברה החרדית.
החלטתי לחזור לשם המקורי שלי, “פנינה”, אך גם השינוי הזה לא הועיל. תמיד נשאלתי אם אני דתייה, ובכך הושם קץ לניסיונות הסתרת הזהות שלי.
לא אשכח מה קרה לי באחד הימים: הגיע לקוח למקום שבו עבדתי, אמר לקולגה שלי שאני מוצאת חן בעיניו ושאל אם אני פנויה. היא הצביעה עליי ושאלה, “אתה מתכוון לפנינה?” והוא ענה, “מה? פנינה?! עזבי, עזבי, קבלי ביטול. אני לא יוצא עם מישהי שקוראים לה פנינה”. הקולגה באה לספר לי על כך – אפשר להתווכח על הכוונות שלה – ואני נחרדתי. בו ברגע החלטתי לגשת למשרד הפנים ולהוריד את ה-פ’.
זו הייתה החלטה פזיזה, אך קלה. זה רק להוריד אות, חשבתי בליבי. הרבה חברות מהסביבה שלי שינו את שמן. מרים שינתה למריה, מיכל למישל ושרי לשרה. הרגשתי שזו החלטה לגיטימית. כלומר, על פניו, זו בהחלט החלטה לגיטימית, ואני לא נותנת משמעות כה רבה לשם. בסופו של דבר, האדם עושה את השם ולא ההפך. אבל בדיעבד, כיוון שההחלטה הגיעה ממקום של חוסר השלמה עם העבר והזהות שלי, הבנתי ששגיתי. לא הצלחתי לעמוד איתנה מול מי שאני, והפידבקים מהסביבה הצליחו להוריד לי את הביטחון.
גם השם “נינה” גרר תגובות. שאלו אותי אם אני רוסיה, ספרדייה, ומניין השם הלא-שגרתי שלי. מצאתי את עצמי משקרת על זהותי ומספרת שנקראתי על שם סבתא, או שקר אחר, כדי שחלילה אף אחד לא יחשוד שגדלתי בבית חרדי בבני ברק. לאט לאט התרחקתי ממי שאני. הרגשתי שלא משנה מה אעשה, תמיד אתויג כשונה, בעוד כל מה שאני רציתי היה להרגיש שאני כמו כולם, לא להיות חריגה.
היום, אחרי שהתבגרתי והשלמתי עם מי שאני, אני מבינה שהדרך שעשיתי לא הייתה בריאה ונכונה, ובהחלט יש דברים שאני מתחרטת עליהם. אימא שלי בחרה לי שם באופן שלא היה מקובל במקום שבו גדלתי, והיה נכון מצידי להישאר איתו, ולו כאות הערכה על הצעד האמיץ שלה.
ומעבר לכך, הרי לא בחרתי להיוולד ולגדול בחברה החרדית, לא רצחתי, לא גנבתי ולא עשיתי מעשים שאינם מוסריים, ולכן אין מקום לבושה. להפך, יש מקום לגאווה גדולה על האומץ לעזוב הכול, למרות ההשלכות הקשות, ולחיות כפי שאני רואה לנכון.
את עומק הסיבות שהובילו אותי לשנות את שמי אני עדיין מבררת על ספת הפסיכולוג, ומתוך המקום הזה אני מבקשת לפנות לכל אלו שנולדו וגדלו בחברה החרדית ועזבו אותה, ולהציע להם ללמוד מהמקרה שלי.
אתם, אמיצים שכמותכם, לעולם אל תתביישו בעברכם. עמדו איתנים מול הסטיגמות הרבות שנדבקות לעוברים בין העולמות, ואל תשנו את עצמכם בחסותן.
אתם צריכים להיות גאים במקום שממנו באתם ובדרך הייחודית שלכם אל עצמכם.
