שאלת הזהות העסיקה אותי לא מעט ב-14 השנים האחרונות, חצי מזמן קיומי על פני האדמה.
זה התחיל כשישבתי במספרה השכונתית, ולראשונה אמרתי לספר, “אני רוצה להוריד את הפאות ולצאת מפה עם תספורת מודרנית”.
אני זוכר את הרגע שבו ראיתי את עצמי בלי פאות מסולסלות בצידי הפנים. הרגשתי זר ומנוכר לעצמי, לא הבנתי מי הוא הנער הזה, שאני רואה במראה.
כמה ימים קודם לכן עזבתי את הישיבה, עדיין לבשתי בגדים חרדיים, אבל תפילין כבר לא הנחתי ועל העיניים כבר לא שמרתי. היה לי ברור שחרדי אני כבר לא, בטח לא כזה שאלוהים אוהב, למרות שהמוזיקה שגרמה לי לבכות באותם ימים הייתה הקומזיץ המפורסם של מרדכי בן דוד: “אוי, תוירה הקדוישה, התחנני בבקשה…”
הרגשתי מבולבל. לא הצלחתי להכיל את הדיסוננס הזה, מצד אחד אני כה מחובר לאל, ומצד שני איני מניח תפילין ונחשב ל”פושע ישראל בגופו”.
לא נותר לי אלא ליישב איכשהו את הדיסוננס הזה, ובמשך כמה שנים ניסיתי לבנות לעצמי זהות חדשה. חשבתי שהתווית “פושטק” היא תווית טובה. התמימות והבלבול הם מרכיבים מהותיים באישיותו של הפושטק הצעיר, וזה התאים לי. הדיסוננס הוא אני. כל שהייתי צריך לעשות כדי שהזהות תתגבש הוא – להתאים את קוד הלבוש שלי למלבושי הפושטק המצוי; מכנסיים שחורים בגזרה צרה, חולצה לבנה, צווארון גבוה וכפתורים מרובעים, נעלי ספורט שחורות עם סמל נייק לבן.
אבל אז, בעקבות איזה מחנך חרדי פרילנסר, חזרתי לישיבה. התקרבתי מחדש לאלוהים, חזרתי להניח תפילין ושבתי לזהות הקודמת שלי. הפעם הרגשתי שיש לי זהות של חרדי, אבל קצת יותר מודרני. לא רע.
מים רבים זרמו בישיבה, וגם דמעות רבות. הרגשתי לא שייך. לא רק לישיבה, אלא בעיקר לעצמי. משהו בתוכי הרגיש לא שלם. אומנם למדתי וכתבתי חידושי תורה, אבל, וזה אבל גדול, הייתי כבר בן 16 והמערכת ההורמונלית שלי התעוררה. לא יכולתי להדחיק עוד את המשיכה שלי לנשים. הייתי מסתובב ברחובות זיכרון יעקב, העיר שבה למדתי באותה תקופה, ותוך שאני משנן פרקי משניות, הייתי מחפש אחר סלוני יופי, כדי לבהות בתמונות של הדוגמניות בעלות השיער המושלם שנתלו בכניסה. השיטוטים האלו ערערו את הזהות המגובשת שלי.
מי אני, ולמה אני מסתובב בלילות ומחפש תמונות?
באותו זמן הצמידו לי שוב מחנך פרילנסר, אלא שהוא לא ממש הצליח לענות לי על השאלה הזאת. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר; יש בי משהו שרוצה להסתכל על נשים, ואני לא מבין מה זה הדחף הזה ומה כל זה אומר עליי. היה לי ברור ששום בחור ישיבה לא עושה דברים כאלה, לפחות לא בחורים שמרביצים תורה יומם ולילה, כמוני. הייתי מסתכל על עצמי במראה באמצע הלילה ואומר לדמות שמולי: “מי אתה ולמה אתה עושה פיפי כשאתה חושב על שלטים של מספרות?” לא היה מי שיסביר לי שקוראים לפיפי הזה “קרי לילה”. היה לי ברור שבחור ישיבה קלאסי אני כבר לא, וזה ערער את תחושת הזהות שלי.
ושוב עזבתי את הישיבה. שוב זנחתי את התפילין ואת התורה, אבל לא את המוזיקה החרדית. הייתי מבולבל כמו שלא הייתי מעודי. הסתובבתי ברחובות חסר אונים, נושא על כתפיי את הדיסוננס הישן של גיל 14, ושואל את עצמי: איך אפשר להשתוקק לאל ולכפור בו בעת ובעונה אחת?
מפה לשם, הגעתי לצבא. שם, החושים שלי צרכו אינספור גירויים חדשים ומערכת התפיסה שלי עיבדה אותם במהירות. פתאום אני חייל שלובש מדים ומייצג משהו שמעולם לא הייתי מעז לייצג. שמעתי על ציונות, הייתי חשוף לערכים חדשים שלא הכרתי, ונחשפתי יותר לעולם החילוני. במקביל החלו לצוץ אצלי שאלות גדולות באמונה.
“אולי אהיה חילוני כופר!?”
זה היה ניסיון נוסף במלאכת גיבוש הזהות, לאחר תקופה של כמה שנים מבלבלות.
קיבלתי השראה מכמה כופרים שהיו איתי בצבא, ובאחד מלילות השישי הגעתי הביתה, פשטתי את המדים, ובחוסר רגישות אמרתי לאימא: “אגב, אני לא שומר שבת. אני חילוני בכלל”. היא בכתה, ואני יצאתי מהבית היישר לבית החייל בתל אביב. שם פגשתי חילונים נוספים. למחרת בבוקר לבשתי גופייה ומכנסיים קצרים, את הכיפה השארתי בתיק, והסתובבתי ברחוב, מחפש את הדרך לים.
הרגעים האלו, ברחוב, היו מלווים בתחושות חזקות של חופש, לצד תחושות חזקות של איבוד זהות. הופתעתי מכך שגם כדי להיות כופר, אני מרגיש שעליי לנקוט פעולות אקטיביות יותר מהורדת הכיפה ולבישת בגדים קצרים. חשבתי שאם אבעט חזק בדת, יהיה לי קל יותר לגבש את הזהות הרצוצה שלי.
שבועיים לאחר מכן ישבתי במסעדת המבורגרים והזמנתי המבורגר עם גבינה ובייקון, שהיה טעים כמו עבירה חדשה ומרעננת. הרגשתי שהעבירה נתנה לי אישור וברכת הדרך לזהות החדשה שרכשתי.
וכך, במשך שנים עבדתי עבור הזהות החילונית שלי. כשנשאלתי, במחקרים באוניברסיטה, כיצד אני מגדיר את עצמי מבחינה דתית? – הרגשתי שלם ללחוץ על כפתור ה”חילוני”.
אבל… יהודי נשאר יהודי, והמוזיקה של מרדכי בן דוד מעולם לא עזבה אותי. הפערים התרבותיים עטפו אותי, ובעורקים שלי זרם דמו של יצחק הקטן; במוח שלי רצו מילים ביידיש, ומעיניי זלגו דמעות של געגוע לבית הכנסת. לא כל כך הצלחתי להיות שלם עם הזהות החילונית. שוב הייתי מבולבל, שוב מצאתי את עצמי מסתכל במראה ואומר לדמות שמולי: “מי אתה?”
נו שוין, אין ברירה. הגיע הזמן לזהות של “יוצא בשאלה“.
מרוב שאלות, המוח שלי נעשה בצורת סימן שאלה. חשבתי שזה לא במקרה. “יוצא בשאלה” זאת תווית טובה. זאת זהות שמאפשרת לי להיות גם חילוני וגם חרדי בה בעת, קצת כמו זהות “הפושטק”. ערכים כמו נודיזם ושירי שבת יכולים לגור בכפיפה אחת, וזה מה שעשיתי. באחד הקמפינגים שאליהם יצאתי עם כמה מחבריי היוצאים, ישבנו על המחצלת, בעירום, ושרנו “יה אכסוף” בדבקות רבה. או יותר נכון: “יה אחשוף”. זה היה רגע מכונן בגיבוש הזהות שלי. הרגשתי שלם ושלו.
בינתיים אני חי את החיים שלי ככה, עם שאלות ובלי תשובות. אני שואל את עצמי “מי אני?” ומשתעשע עם השאלה הזאת. אני לא מתאמץ יותר למצוא תשובות. אחד העקרונות שאימצתי מהבודהיזם הוא, שאין דבר כזה שנקרא “עצמי”. אנחנו מה שאנחנו חווים ברגע הזה. ברגע הבא כבר נהיה משהו אחר, ולכן אין טעם לענות על השאלה “מי אני”. התחלתי לשאול את עצמי שאלות אחרות: כמו “מה אני מרגיש? מה אני רוצה? מה אני אוהב?…” אף אחת מהתשובות על השאלות האלו לא מגדירה את מי שאני.
אבל…
יהודי נשאר יהודי, ומרדכי בן דוד נשאר אחראי על שק הדמעות. כשאני שומע אותו שר “אוי, תוירה הקדוישה, התחנני בבקשה…” אני צולל עמוק לילדות ומרגיש מזוהה עם תורת משה בכל רמ”ח אבריי ושס”ה גידיי.
