“האברך יענקי וייסברג“: איך נראית הגרסה החרדית של “הגבר החדש”?
“יענקי וייסברג נועד ללמוד תורה”, זו הנחת(ת) היסוד ואקורד הסיום של עלילת הספר “האברך יענקי וייסברג”. אך כמאמר המדרש: “ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של…” – הייעוד של יענקי מופרע מכל הכיוונים. יש לו ארבעה ילדים שדורשים את שלהם, יש לו אישה שמצליחה בהייטק ו”מאלצת” אותו להיות אבא במשרה מלאה, יש לו אח גדול שיצא בשאלה ואחרי נתק של שנים מחדש איתו את הקשר, ויש לו גם את “יענקי”, שמציף אותו כל הזמן עם תחושות אשמה וקנאה וכעס ותסכול שלא מאפשרים לו לשקוד בשלווה על תלמודו.
ספרה החדש של ד”ר דבורה ווגנר מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה העוסקת באבהות של אברכים חרדים ובאופן ספציפי: “בזיקה ובמתח שבין התפקיד ה’נשי’ של טיפול בילדים במרחב הביתי, לבין תפיסת האברכים את זהותם כגברים למדנים-אליטיסטים” (ציטוט מתוך העבודה). ווגנר מציינת בסוף הספר שדמותו של יענקי היא פרי הדמיון אך מבוססת ומורכבת מכל האברכים שראיינה במשך ארבע שנות מחקר. לתחושתי, לא מעט אלמנטים מחקריים הצליחו לזלוג לספר ולפגוע בפוטנציאל הרגשי שלו, הן במידת ההיחשפות המיידית והחזיתית ללפני ולפנים של ההוויה החרדית על שלל גינוניה ועגותיה והן באנליזה המפורטת לכל תהליך רגשי, מהלך מתבקש בעבודת מחקר שמטרתה להבהיר ככל הניתן את מה שניתן להבהיר, אך פוגם בעמימות הנדרשת לסיפור שתאפשר לנו להסתקרן, להתמסר ולהתחבר לדמויות באופן טבעי.
העיסוק בגרסה החרדית של “הגבר החדש” הוא מרענן ולא שגרתי. ווגנר מיטיבה לכנס את חיבוטי הנפש של האברך יענקי – שנעים בין הצורך והרצון להיות אבא מעורה לבין חובתו-ייעודו להיות תלמיד חכם – לשאלות מפתח של זהות וגבריות. “להיות גבר אצלנו זה להיות תלמיד חכם”, אומר יענקי לאחיו-לעצמו, והוא גם יודע להתייחס לעצמו בציניות כ”גבר שיודע להחליף חיתולים, לספר סיפורים ילדים ולאפות עוגות”. המרמור והתסכול גם יוצאים החוצה ומשפיעים על מערכות היחסים שלו. “איזה מין גבר מצאת לך?” הוא תוהה בפני אשתו, חיהל’ה. “לא לומד, לא מפרנס. אפילו בצבא לא הייתי”.
האירוע המחולל שמוביל את יענקי להתעמת עם עצמו על מה שמפריע לו ועל מה שחשוב לו, היא ההיכרות החדשה-ישנה עם אחיו הגדול שהיה אהרון והיום ארי. ארי הוא סוציולוג וחוקר מצליח באקדמיה שמתעסק בזהויות של מהגרים תרבותיים. לאחר שהוא מציע נישואין לחברתו ערגה, הוא מחליט לנסות לחדש את הקשר עם אחיו. יש לא מעט קווי דמיון בין שני האחים. בין האח הצעיר, יענקי ש”היה ונשאר ילד שמרוצה ממה שהחיים מזמנים לו. מעולם לא חיפש, מעולם לא ערער, מעולם לא פקפק” (עמ’ 172), לארי-אהרון הלמדן, העילוי חד הלשון, חריף המחשבה. שניהם חרדתיים, מעט נוירוטיים, ממוקדים בעצמם, רגישים ומופנמים (רוב הזמן רק אנחנו הקוראים נחשפים להרהורים האובססיביים. הללו מתפרצים החוצה רק במקרים נדירים), אך לא פעם מתנהגים בפזיזות ובאימפולסיביות.
התזזיתיות של הדמויות מניעה היטב את העלילה ומאפשרת לסיפור להתפתח ולצאת מגבולות המחקר המקורי, אך ככל שהשימוש בטקטיקה הזו קורה שוב ושוב, ההפתעה נשחקת וגורמת לדמויות להיות מעט צפויות ושטוחות. יתרה מכך, אם זה היה מסתכם בצמד האחים, עוד היה אפשר לעגן את הנטייה המתפרצת כעניין משפחתי שאחראי ללבה הרותחת המשותפת, אבל ההתנהלות הנמהרת לא נותרת בדל”ת אמותיה של משפחת וייסברג. כמעט כל דמות שמופיעה בספר נכווית בה ברמה זו או אחרת, מה שמייצר פגיעה באמינות הכללית. ברגע שכולם לא צפויים, זה כבר לא עניין של אופי מפתיע, אלא של מהלך תסריטאי מעט עצל שמטרתו להניע את העלילה למקום הרצוי מבלי להזדקק לבישול עומק של מה שזקוק לכזה כדי להיות באמת מוכן.
ההשפעה של ארי על חייו של אחיו התחילה עוד לפני המפגש ביניהם. יענקי, בחור ישיבה רציני, עילוי, בן למשפחת רבנים בני ברקית מיוחסת, “נאלץ” להתפשר על בת למשפחה אמריקאית מודרנית, תוצאה של “הכתם” שנוצר בעקבות מה שקרה עם אחיו. הפשרה הזו מפגישה אותו עם דרך חיים רגועה יותר והוא צופה במעט קנאה בנינוחות המשוחררת אצל משפחתה של אשתו, שגורמת לו גם לתהות על שיטת החינוך הנוקשה יותר שהוא קיבל. אביו, ר’ שעי’ה, מתואר כאב מרוחק רגשית, מבוגר שתקוע בתפקיד “אבא”. “אבא נוכח הוא דמות שהילדים רוצים לחיות כמוהו, שלומדים ממנו איך להתנהג, מה נכון, מה טוב ולא רק מנסים לרצות אותו”.. (עמ’ 224), עונה יענקי לאביו בתגובה להצעתו להביא מטפלת לבית כדי שהוא, יענקי, יוכל לשבת וללמוד כמו שצריך. “אני אבא שלהם. אליי הם נושאים עיניים. ממני הם לומדים איך להיות בן תורה”, (עמ’ 209), הוא מסכם בינו לבין עצמו את החלטתו להסכים לקידום שהוצע לחיהל’ה בעבודה, קידום שידרוש ממנה שעות נוספות בעבודה וממנו שעות נוספות בבית.
על פניו, התהליך שהמחקר והספר של ווגנר מציגים אמור להציג התפתחות מעוררת תקווה, אותי זה בעיקר הצליח לדכדך. כי למרות שיענקי מאמץ יותר ויותר את מודל האב הנוכח, הוא עדיין נשאר בעולם התפקידים. הוא רק מבצע הגדרת תפקיד מחודשת. זה לא מעט בכלל, אבל האם דווקא משחק התפקידים המוגבל הזה לא ממחיש יותר מכול את תקרת הזכוכית של יענקי בפרט ואת הדמויות שהוא מייצג בכלל? נכון, ברגע שהתורה וההלכה יצאו מכרכיי הספרים ומכותלי בית המדרש בדרכם אל החיים עצמם כללי המשחק מעט מתרככים, אבל האם זה לא אומר שבסך הכול, במקביל, נבנה בית מדרש אחר – מאפשר יותר, נעים יותר – אך עדיין בית מדרש על שלל הגבלותיו וסירוסיו?
גם במחקרה ווגנר מצטטת את אחד המרואיינים, אברך בשם אהרן: “אבא חרדי צריך דבר ראשון למלא את האבהות שלו. עוד לפני הכול. למלא את האבהות זאת אומרת לתת לילד את כל הצרכים הפיזיים שלו, לתת לו אהבה, לדאוג לו, לראות איך הוא נראה, לראות אם שמח לו או עצוב לו. זה דבר ראשון. דבר שני, התורה מצווה עלינו לחנך. זאת אומרת, לדאוג לילד שהוא יגדל לתורה ולמעשים טובים. וגם זה צריך לעשות וצריך להיות מעורב בזה וצריך לעשות את זה כל ילד על פי דרכו, כל ילד לפי מה שמתאים לו, ולשים לב שילדים זה לא פס-ייצור, ומה שמתאים לאבא לא תמיד מתאים לילד”. התפקידים של האב מחד גיסא והמחנך מאידך גיסא מתערבבים ומשפיעים זה על זה. מה המשמעות של “למלא את האבהות”, “לתת לו אהבה”, האם מדובר במצווה, חובה או מנהג? האם זה עוד מצבור מילים והגדרות שבאות למלא ולטשטש חוסר בסיסי אחר לא מדובר?
אי אפשר להתעלם מחצי הכוס המלאה ואי אפשר שלא לשים לב איך מבעד לגינונים, לניסוחים ולאיצטלות למיניהן של דמויותיה של ווגנר, מסתתרות תחושות ערות ורגשות חמים וטבעיים, אבל גם אי אפשר להתעלם מהשפעותיהם הטוטליות של התפקידים המכתיבים שמנכיחים את הפער בין הטבעי למלאכותי, בין האנושי לטקסי ובין החי המתעורר לחי המתגדר.
האם התהליך הלא מספק – לטעמי – שגיבור הספר עובר, מעיד או אמור להעיד משהו על היצירה לכשעצמה? אני חושב שכן ולו בשל הבלבול – או הניסיון לרקוד על שתי חתונות במקביל, הספרותי והמחקרי – של הספר עצמו. קראתי לאחרונה את ספרה המעולה של חדווה ברגמן “אוויר בצורת נערה” שמתאר בגוף ראשון את קורותיה של חדווה, צעירה חרדית רווקה, “מבוגרת בת 24”, שלא מבינה למה היא לא מצליחה להתחתן. כמו “האברך יענקי ויסברג” גם ספרה של ברגמן מתעסק בתופעה קיימת ובועטת אך לא מדוברת, אך הדכדוך והאותנטיות של חדווה ששבו אותי בזכות הצלילה לנפשה של הדמות לצד חוסר עיסוק ישיר במגזר עצמו – גם אם עולמה של הגיבורה מושפע באופן מהותי מהעולם הזה שסביבה – לא מצליחים להפציע בדמותו של יענקי שעסוקה להרכיב משפטים מנוסחים ומותאמים, בכל מחיר.
האברך יענקי וייסברג / דבורה ווגנר / הוצאת קינמון / 234 עמודים
