ביושבי היום על החוף הקשבתי לשיר של עידן רייכל ״מילים יפות מאלה״. (לאחרונה התאהבתי בו, מן הסתם זה גם יעבור לי) לפתע נפלה לי תובנה, הבנתי שאלוהים הוא האקסית המיתולוגית שלי.
אותו אהבתי בכל ליבי ולו התמסרתי במשך שנים ארוכות.
חייתי איתו וחשבתי עליו רבות, איך לעשות רצונו, איך לדבוק בו, להתקרב יותר ויותר.
ואז נפרדנו.
והיום הוא האקסית המיתולוגית.
אליו אני מתקשר כשאני שיכור.
הוא עדיין רשום באנשי קשר לשעת חירום.
מידי פעם אני נזכר בו ומתגעגע.
כמה חווינו יחד, כמה כייף עשינו, איזה מריבות היו לנו…
וכמה גדולה האהבה שאחרי.
לפעמים אני מתמלא דמעות.
אך מערכת היחסים הפכה תובענית מידי, הוא דרש התמסרות מוחלטת, אך לא השיב באותה מטבע.
ברגעים קשים הוא נטש אותי – כשהייתי צריך אותו יותר מכל.
ויותר מכל, הוא הגביל אותי עם דרישות אין סופיות, האהבה הסוערת של ההתחלה הפכה יותר ויותר להתנצלות ורגשות אשם, עסקנים התחילו להתערב ולדבר בשמו, להציג דרישות שונות ומשונות.
אך הוא נעלם, פתאום הוא מסנן…
כמה הודעות קוליות השארתי אצלו? בבקשה אלוהים תענה! חיפשתיהו ולא מצאתי, יצאה נפשי בדברו.
לבסוף מגיעה גם ההשלמה, אני מבין שזה נגמר. והגיע הזמן לעבוד קשה, לקחת אחריות על חיי, להבין שאם אין אני לי מי לי.
לדאוג לעצמי, למשפחתי האהובה.
יש לי אחריות, יש לי חיים.
זה לא קל, להתחיל לצעוד בכוחות עצמך, לדעת שאינך יודע.
לקבל החלטות למרות שאין לך שליטה על התוצאות.
זה לא קל, זה מפחיד. אין את מי להאשים ואין על מי לסמוך, שום דבר לא מובטח או מובן מאליו.
אבל זה גם מעודד, כי זה בידים שלי, אלו חוויות חדשות, זו הבחירה, זו ההנאה של לדעת שאינך יודע.
זה האופק הרחב והחדש, הים האינסופי,
זו הסקרנות, אלו החיים במלא עוצמתם.
זה פרי עץ הדעת, זה להט החרב המתהפכת.
