כמה פעמים שאלתם את עצמכם “מה היה קורה אילו?” מלכי, יהודית והודיה – עצמו את עיניהן וניסו לדמיין, איך היו נראים חייהן אילו היו מוותרות על הבחירה, נמנעות מהצעד הרה-הגורל הזה, חוסכות לעצמן את הבדידות, הבלבול, ההתמודדות עם פערי הידע והתרבות, משתיקות את קולו של הלב ונשארות בקהילה.
נוסעים לחו”ל עם קופסאות שימורים
מלכי (28), הייטקיסטית ונשואה באושר, יצאה מהחברה החרדית כשהייתה בת 16. “יצאתי בגיל כל כך צעיר כי רצו לחתן אותי עם בחור חסידי”, מספרת מלכי. “הצלחתי להתחמק, ואני מרגישה שניצלתי. אילו הייתי נשארת חרדית, בוודאות הייתי היום עם חמישה ילדים, גרה באחד המעוזים החרדיים, כמו ביתר עילית, אשדוד, אלעד או בית שמש. נשואה לחסיד בעלזא, ויזניץ’, צאנז או מכנובקה. הוא בטח היה קצת יותר ‘מודרני’, כי בכל זאת היה לי ‘ראש פתוח’. המיטות שלנו בחדר שינה היו מופרדות, והייתי מחכה בכל חודש לזמן המקווה, כדי שנוכל לקיים את ‘המצווה’. הילדים היו לומדים בבתי ספר חסידיים, ויש מצב גדול שהיינו מדברים יידיש, סתם כי אני חובבת את השפה הזו”.
מלכי ממשיכה לתאר את החיים שהיו יכולים להיות לה. “בעלי כנראה היה עובד בעבודת קומבינה של חרדים, כמו הסעות או משלוחים בשחור. אני הייתי מזכירה איפשהו, שזה נחשב להצלחה גדולה. בעלי בטח היה מגיע הביתה רק בערב, ורוב האחריות על משק הבית וגידול הילדים הייתה מוטלת עליי. פעם בחודש היינו נוסעים לשבת להורים שלי או שלו, ובטח לא הייתי מסתדרת עם חמותי. היא לא הייתה מחבבת אותי במיוחד, למרות שאנחנו חרדים, היא הייתה רואה בנו קצת יותר ‘מודרניים’, כי בעלי עובד ויש לו טלפון כשר עם ווצאפ”.
גם מבחינת הבילויים, חייה של מלכי היו יכולים להיראות אחרת לגמרי. “בטח היינו נוסעים לחו”ל מדי פעם, לשלושה ימים באמצע שבוע, וסוחבים איתנו את כל האוכל, כי אנחנו אוכלים רק בכשרות מהודרת. חצי מהמזוודה הייתה שימורים, ואני הייתי מתפרעת וחובשת כובע טמבל כשהשיער מעט מציץ, ובעלי היה לובש חולצה טריקו לבנה, במקום החולצה המכופתרת, ושנינו היינו חושבים לעצמנו כמה אנחנו ‘גזעיים’, שונים ומיוחדים”.
לדברי מלכי, היא לא הייתה מקדישה יותר מדי זמן למחשבות על בחירה. “אולי מדי פעם הייתה עוברת בי מחשבת פקפוק על דרך החיים הזאת ובעניין קיומה של ישות אלוהית”, היא אומרת בכנות. “אבל הייתי מייד מעיפה את המחשבה הזו ומזכירה לעצמי שאנחנו העם הנבחר ושהדרך של החרדים היא הדרך האמיתית והנכונה, וכל השאר הם בסך הכול תינוקות שנשבו”.
שיחות על קידישיק ומתכונים
יהודית (35), רואת חשבון מצליחה, נישאה בגיל 19 וילדה שני ילדים. לאחר לידת הבן השני החליטה לפרק את הזוגיות עם בעלה, חסיד אדוק. בין השאר, בשל פערי השקפה. אט-אט הגשימה יהודית את חלומה, לצאת מהחברה החרדית ולחיות מתוך בחירה. “אילו הייתי נשארת שם”, אומרת יהודית, “הייתי היום עם 8 ילדים לפחות, וזה אחרי שהייתי מקבלת היתר מיוחד, להשתמש באמצעי מניעה במשך חצי שנה לאחר כל לידה, שזו פריבילגיה ששמורה לליברליים ביותר. הייתי נשארת אישה קטנה וחלשה, בלי שאיפות וחלומות משלה, אישה שמסתכלת על בעלי תארים כאילו עשו משהו בלתי מושג, מסתכלת על רכב ולא מבינה מאיפה האומץ להבין מה עושים עם כל כך הרבה כפתורים ואיך מסובבים את ההגה, אישה ללא חיי חברה, מקסימום שוויגער שיפוטית וגיסות שכל נושאי השיחה שהן יכולות לייצר הם על סטים של בגדים מ’קידישיק’, מתכונים, ונושאים רדודים נוספים”.
בזרם שממנו הגיעה יהודית נהוג לגלח את הראש לאחר החתונה. “הייתי שונאת להסתכל במראה, הייתי שונאת את הקרחת שהכריחו אותי לעשות, שונאת את הבגדים המכוערים והמבגרים, וגם סובלת – כי הבגדים האלה מאוד לא נוחים. מבחינת תעסוקה”, היא ממשיכה. “הייתי שואפת למשרת סייעת בגן, כי שמעתי שרשת בית יעקב מוציאה את הגננות והסייעות לנופש שנתי בכינר, ואני מעולם לא זכיתי להיות בבית מלון. או שהייתי מזכירה או מוכרת בחנות בגדים. הייתי מתהלכת בתחושה תמידית שאני חלשה, לא שווה, לא מוכשרת, מכוערת. הייתי מחפשת תשומת לב מגברים באופן נואש, כי לא זכיתי להרגיש אהבה אמיתית ולחוות מערכת יחסים נורמלית. הייתי מתלהבת בילדותית מכל דבר שמזכיר את החיים שמחוץ לגטו, ומבטלת את עצמי בשביל עבודות הבית ובשביל למלא את הבית בילדים”.
עוברת אצל ההורים בכל שבוע, לקחת בשר ודגים לשבת
הודיה (30), בעלת עסק עצמאי מצליח, יצאה מהחברה החרדית בגיל 17. “אם הייתי נשארת חרדית, כנראה שהייתי היום אימא לחמישה ילדים לפחות, נשואה לבחור ישיבה מאחת הישיבות הספרדיות הנחשבות, חיה בצמצום בדירת 3 חדרים בשכונה נידחת באחד הריכוזים החרדיים בצפון, או בדרום, בנתיבות או באופקים, עייפה מהחיים ומגידול חמשת ילדיי, שהגדול מהם כבר היה היום בחור ממש, בטח בן 10.”
על קשיי הפרנסה הודיה מרחיבה. “לדעתי הייתי מורה עייפה בבית יעקב, ובעלי, שיחיה, היה לומד בכולל, ולפני סוכות הוא היה ‘דופק עבודה’ בשוק ארבעת המינים. אני מניחה שהייתי עוברת אצל ההורים שלי לפני כל שבת, לקחת מהם בשר ודגים, כי הקניות השבועיות האלה היו מעבר ליכולתי הכלכלית. היינו מעורבים בקהילה, אבל קצת פחות דוסים מכולם. היה לנו טלפון כשר ואני הייתי לובשת חצאית מבד דמוי ג׳ינס. וכשהייתי עומדת עם כל האנשים בתחנה המרכזית, בדרך לסבתא, בטח הייתי מסתכלת על החיילים ועל שאר החילונים שעסוקים באייפון בעיניים מקנאות. אבל הקנאה הייתה מתחלפת מהר מאוד לטובת רחמים עליהם, ואני הייתה מתמלאת תחושת עליונות, כי זכיתי, הרי בעלי, בלימודו, מחזיק את העולם!”
