אי־אז בשנת תשס”ט ההולכת ונעלמת מן העין התגוררתי בק”ק ת”א ת”ו והתפרנסתי כטבח. ומנהג היה לי ולמשורר רומן באימבאיב זצ”ל שפעם בשבוע או פעם בשבועיים היינו מזמנים לסוכתו שבכרם התימנים, שהייתה מכונה “קורדובה”, אנשי עט וָרוח וסתם יהודים כלבבנו; רומן היה אחראי על האכסניה ועל הוודקה, ואנוכי הקטן – על כל השאר (כך התקבע הסדר אחרי פיילוט לפֶגֶש מעין זה שערכנו במטבחהּ הצר של דירתי, וראינו שבלא מאוורר נגווע כולנו, אלא מאי, כל אימת שהיינו משפילים את ראש המאוורר לגובה פני היושבים, הייתה באה הרוח ומפזרת את האפר שבמאפרה – או־אז הציע רומן ע”ה את סוכתו־קורדובתו כאכסניית עראי של קבע). ניסויים הרבה ניסיתי על חִכָּם, לועם וקיבתם של הבָּאים. היו פירוז’קי במילוי חסילונים לכבוד חג מתן תורתנו. הייתה גרסה חגיגית וחסרת כל פרופורציה של מרק הטונה של אימא שתחי’, שכללה שימורים משימורים שונים מִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם. היה שם הכול, ב”ה, אשרי עין ראתה וכו’.
והייתה גם די שוואַרצע סעודה – הסעודה השחורה. קרה המקרה ונצטרפו הנסיבות, ונסעתי לשבוע אחד ללונדון למען טְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן באחד הירידים. וגדולה הייתה הנסיעה בעיניי, שמיום עלותי לארה”ק ועד אותה עת לא טסתי אלא טיסה אחת בשמי הארץ, בקייטנת חב”ד כד הווינא טליא. ובאותו שבוע שביליתי בק”ק לונדון טיילתי היכן שטיילתי, ראיתי מה שראיתי וקניתי מה שקניתי. ובשובי, עלו עימי ארצה ישראל עדשים שחורות יְפֵה־פיות שאין דוגמתן כאן, צנצנת רוטב עגבניות שחור מדְּיוֹ של סבידה (והוא ממין הדיונון), נקניק דם וקרביים שקורין בְּלֶא”ק פּוּדינ”ג (דהיינו “חביצה שחורה”) – בשר ודגים וכל מטעמים. כל אלו קְנִיתִים דרך מקרה, בלי איזו כוונת־מכוון לצרף צירופין. אך בבוא העת להכין מטבֵּחַ לכל החבריא קדישא, אמרתי תהא זו הסעודה בחינת “ילבש שחורים ויתעטף שחורים”, זכר לנסיעתי למקום שאין מכירין אותי וכו’. לכל האמור לעיל צירפתי עוד אי־אלו מאכלים שחורים, ובהם גם דבר־מה מעין זוֹמָם של בני ספרטה, נזיד עבה מדמו של דבר־אחר, שאילולא ידעת מהו ומה בו, לא היה בינו ובין פטה כבד אלא מצב־צבירתם בלבד.
אלא שנתקיים בי מקרא שכתוב “וַיְקַו לשנינת לֵץ דַּקָּה – וְהִנֵּה צְעָקָה”: בעיצומו של בישול העדשים השחורות עם בצלים וקותלי חזיר לכבוד הסעודה, באה לבקרני מי שהייתה חברתי בימים ההם. מירושלים באה, ולא ירדה תִּלָּה־אביב – “לתל־הַבִּיב”, כפי שהייתה רגילה לומר – אלא להיפרד (באותם ימים, בהיותי אידיוט צעיר, לא ידעתי להכיר לה טובה על הגינותהּ, שהטריחה עצמה עד לביתי כדי שלא להיפרד ממני בסמ”ס, ונהגתי בה שלא כשורה – מתעלם מקיומה בנסיבות שהפגישונו ומטפח את תחושת העלבון מעבר לכל גבול ומידה). נו, טוב שבאת, משׂושׂ־לִבֵּנו; נהפך לאֵבֶל מַאֲכָלֵנוּ: מעתה היו בעיניי העדשים תבשיל שנשפת בהיותֵנו יחד, והוסר מן הכירה בהיותֵנו שני זרים. פשט חדש למדתי עתה בכל אותו שְׂחור, וכל הסעודה נצבעה בעיניי בזִפְתָּן של אֲבֵלוּת ועלבון.
***
מרק הטונה של אימא. הוא לא היה היחיד. יצר־הרע מיוחד יש להם, לטבחים, “לשדרג” מאכלים (המכונים בפיהם בכינוי המאוס “מנות”) – מאכלים שמימיהם לא הוצרכו לא לשדרוג ולא להתאמה. וגם אני נגוע הייתי ביצר זה. ואחד מאותם מאכלים “משודרגים”, מאותן “וריאציות על” ו”מחוות ל־” היה גם התבשיל המר והנמהר ההוא (אשר בסוד ישרים אגלה את אוזנכם כי לא עלה יפה). הרי מָהֵן אותן עדשי משי ממדינת הים שהוקדחו עם בצלים סגולים וקותלי חזיר טרֵפים למהדרין, אם לא מרק העדשים האדומות ושאריות הנקניק של אימא שתחי’, אשר כל מי שטְעָמוֹ היה עומד ומתפלא איך הדבר הזה חוקי בכלל.
את המרק הזה הייתה אימא מבשלת אי־אז בימים, בהיותֵנו עולים חדשים ודלפונים בק”ק חיפה. סוד טעמו – בצירוף טעם הקטנית וטעמם המעושן של הנקניקים (והבצל המטוגן, המתווך ביניהם מאחורי הקלעים), וסוד קסמו למי שאין הפרוטה מצויה בכיסו הוא הפטנט העולמי המתקרא “שאריות נקניק”. אלו קצות נתחים של פסטרמות ונקניקים שונים ומשונים, וכן פרוסות שנפרסו על־פי טעות, אשר ברַבּות ממעדניות הסופרמרקטים נשמרים בנפרד ונמכרים בזיל־הזול. כדאי לקנותם אחר הצוהריים ולבקש את מה שנשתייר בו־ביום – שכן בבוקרו של יום אין שיריים אלא מיום האתמול. ומי שהנקניקים טובים בעיניו, אך המילה “שאריות” אינה לפי טעמו, יְמִירֵן ב”תערובת”, “מגוון”, “טעימות”, “ערב־רב” ו”נקניקים מנקניקים שונים” – הכול לפי העניין.
ובכן:
- קִצצו שאריות נקניק לחתיכות גסות, בעין יפה.
- קִצצו או פִּרסו בצל, ולא יפחת משני בצלים גדולים, וכל המרבה הרי זה משובח.
- חממו על אש גבוהה שמן בסיר בעין יפה – שמן קנולה או סויה, וכל החפץ יוכל להוסיף שמן חמניות ריחני לא מזוקק (שאלו בחנות “רוסית”; קנו מתוצרת אוקראינה) או חמאה; חממו את השמן יפה־יפה לפני הוסיפכם את הבצל לסיר, ואת שמן החמניות או את החמאה אל־נא תוסיפו, אלא רגע קָטֹן לפני הבצל, כדי שלא יישרפו.
- הריקו את הבצל הסירהּ וטגנו על אש גבוהה תוך כדי ערבוב עד שיזהיב יפה־יפה; מעט לפני הגיעוֹ למצב הרצוי, הריקו אל הסיר את חתיכות הנקניקים וטגנום מעט עם הבצל.
- עתה שפכו אל הסיר מים – ומי שעיניו בראשו ירתיחֵם מראש בקומקום – והוסיפו עדשים אדומות (הידועות גם כעדשים כתומות) בכמות של בין שליש לעשירית מכמות המים – הכול לפי מידת הסמיכות הרצויה. אל תשרו את העדשים מראש.
- אחרי שתרתח תכולת הסיר, קפּו את הקצף מעל פני המים עד כלותו – ועתה הנמיכו את האש, המליחו ותבלו. עלה דפנה ופלפל אנגלי לא יזיקו, פלפל שחור לפי הטעם לא יקלקל, וכל החפץ יוסיף איש כמתנת ידו – אך החשוב מכול הוא להמליח כראוי; טעמו וראו, ואם לא די – הוסיפו.
- את המרק יש לבשל תוך כדי ערבוב מפעם לפעם בבעבוע קל, עד אשר יתפרקו העדשים והתבשיל יסמיך. או אז יש לכבות את האש. וזכרו: רוב המרקים נעשים טעימים יותר אחרי שהתקררו מבישולם.
אַל יַשְׁחִיר יוֹמְכֶם, אֶלָּא יֶאֱדַם,
וּשְׂאוּ חֵן בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.
וּמִי אֲשֶׁר זְרִיחוֹת בְּיָדוֹ מַזֶּה
יַלְעִיטְכֶם מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה –
יִשְׁמַן נַקְנִיקְכֶם וּנְזִידְכֶם יֶעֱרַב,
וְתֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חַיִל, יָא רַבּ!
