אחרי הפרק הראשון: https://bit.ly/3PyssYh … הנה המשך עלילותיה של מריה:
אני מכסה את העיניים בידיים ומנסה לראות מה קורה שם אצל הדוידוביצ’ים מבעד לדמעות השמש, ואז אני רואה בחטף את שרה עומדת בקצה המרפסת, את הכובע השחור של אברהם נבלע באפלולית הבית ואת דלת המרפסת נסגרת מאחורי שרה.
אני מאמצת את אוזניי תוך כדי שאני תוהה למה היא לא למטה כמו שסיכמנו.
אני מרגישה שמשהו השתבש. ובכלל, אם אברהם בתמונה אין מצב שהיא תצליח לצאת.
שרה צועקת לי: “נעלו אותי במרפסת. אברהם הלשין עליי”.
אני שונאת אותו. את האח המעצבן הזה שלה עם הפאות המסולסלות והכובע המטופש. הוא בכלל רוסי, מה הוא מנסה להתנהג כמו חסיד?
אני מתחילה להתמלא מתח ועצבים, כי רק חסר לי עכשיו שברכי ובלה יחזרו מבית הספר ויראו את כל הסצנה הזאת, רק זה חסר לי. שאמא תדע שהלכתי לפגוש את שרה.
את המחשבה על אבא הדחקתי בנתיים בתאים הכי שחורים של מגירות המוח שלי.
אני מנסה לתקשר איתה בצעקות לא חזקות מדי, אבל זה קשה כי היא בקומה חמישית ואני למטה על המדרכה מזיעה ומבולבלת.
ואז אני רואה אותה מטפסת בקלילות על גדר המרפסת ומכווננת את עצמה כלפי המרפסת של השכנים שנמצאת שתי קומות מתחתיה.
אני בהלם, בולעת רוק בגרון ניחר ומנסה לשכנע את עצמי שהיא בטח רק מאיימת על ההורים שלה שתקפוץ כדי שיפתחו לה את דלת המרפסת.
כמה אומץ, אני רועדת בלב.
מצמוץ אחד ושרה קופצת.
אני המומה. לרגע לא העליתי על דעתי שהיא באמת תקפוץ.
אני לא בטוחה אם היא התכוונה לקפוץ אל מותה או לקפוץ בניסיון לברוח ושתי האפשרויות מהממות אותי. אני חונקת דמעות בגרון ומנסה להבין מה קורה, ואז שרה צצה לידי מחויכת, תופסת ברגל ימין ומחבקת אותי.
אני בהלם. משתרכת אחריה לכיוון בר-כל והיא מספרת לי בשקט איך שנייה לפני שהיא התכוונה לצאת מהבית אברהם תפס אותה ונעל אותה במרפסת. בהוראת ההורים הוא נצטווה להשאיר אותה שם עד שיחזרו בערב להדלקת נרות. היא מתארת לי איך כיווננה את עצמה לנפילה טובה, איך קמה על רגל אחת, קיפצה אל סלונם של השכנים ההמומים, פתחה את דלת הבית שלהם ונמלטה. אנחנו צוחקות ובוכות יחד אבל לא יותר מדי כי בכל אופן זאת שרה ושום דבר הוא לא הזוי מדי או בלתי נתפס. היא רוסיה, היא פשוט לא עושה עניין מכל דבר.
אנחנו עורכות התייעצות בבהילות, אבא שלה בטח בדרך הנה וצריך לצאת מהשכונה בכל מחיר.
קובי מחכה לנו בבני ברק, ופארק מרום נווה מחכה לנו, על גבעותיו הירוקות והקניון מלא האורות והחנויות שסמוך אליו.
שרה מפלחת שני זוגות של משקפי שמש מבר-כל, ואני מחכה לה בחוץ מצחקקת בעצבנות, לא מבינה מאיפה שלוות נפש הזאת של השרה הזאת שלי.
המשך יבוא.
מאפה פסטה, בטטה וערמונים מפנק מושלם לחנוכה, גרסה משודרגת לפסטת השמנת פטריות שהייתה הדבר הכי אהוב בעולם על שרה ועליי (חוץ מבריחות דרמטיות והתקפי לב להורים שלנו).
מצרכים:
1 חבילת פסטה קצרה מבושלת רק חצי מזמן הבישול שכתוב על גבי האריזה ומסוננת
1 חבילת פטריות טריות פרוסות דק
1 חבילת ערמונים בוואקום קצוצים גס
1 בטטה בינונית חתוכה לקוביות קטנות
1 בצל גדול קצוץ דק
2 שיני שום כתושות
1 חבילת שמנת מתוקה לבישול
150 גרם גבינה קשה מגוררת (צהובה, פקורינו, מנצ’גו, גאודה או כל דבר אחר שיש במקרר)
3 כפות שמן זית
1 כף נדיבה של טימין טרי או יבש (לא חובה)
מלח, פלפל, אגוז מוסקט לפי הטעם
50 גרם גבינת פרמזן מגוררת
הוראות הכנה:
בקערה גדולה מערבבים היטב את כל המרכיבים עם הפסטה, למעט הפרמזן.
יוצקים את התערובת לתבנית גדולה ועמוקה יחסית מרופדת בנייר אפייה.
מפזרים את הפרמזן בנדיבות ושולחים לתנור מחומם מראש ל-180 מעלות לחצי שעה או עד שמתקבל קראסט שחום וריח של אהבה עצמית בכל הבית.
בתיאבון!
לפרק הבא: https://bit.ly/3YGFwiq
