לפרק הראשון:https://bit.ly/3PyssYh לפרק השני: https://bit.ly/3YHyzxp
חנוכה 2014 – חלק אחרון
ההחלטה מתקבלת. נחתוך מהמעליות של בנייני התאומים אל תחנת האוטובוס שברחוב חפץ חיים, משם ניקח קו 7 לכניסה לעיר ואז נתפוס את קו 220 לבני ברק.
מתנשפות במעלית כל הדרך למעלה ומנסות לטשטש את זהותנו ככל הניתן. אני פורעת את שערי בהתרגשות, שמה משקפי שמש ומציצה בשרה שעושה את אותו הדבר בנונשלנטיות ראויה להערצה.
אנחנו יוצאות מהצד השני של הבניין ומרגישות שונות לגמרי. חוצות את הכביש לתחנה ומביטות זו בזו בעניין. שנים חלמתי להסתובב בשיער פרוע שכזה ובמשקפי שמש. אנחנו מרגישות גיבורות של סרט פעולה נועז. מחשבות את צעדינו ונוקטות את כל אמצעי ההגנה שעומדים לרשותנו.
מובן שלא התיישבנו בתחנה אלא חיכינו מאחוריה, וכשקו 7 הגיע זינקנו בדיסקרטיות פנימה מהדלת האחורית. פרצופים המומים ומלגלגים סקרו אותנו בעניין. היינו חריגות כל כך בנוף.
“שבבניקיות מסריחות”, לוחש לנו ילד בדרך לסוף האוטובוס.
שרה כמו תמיד נראתה בטוחה בעצמה ולא העיפה מבט אחד מיותר סביב, ואני לעומתה השתרכתי מאחור ושלחתי מבטים מתנצלים לכל עבר.
שלוש דקות והגענו לתחנת היציאה מהעיר. מזנקות החוצה ומסתכלות לצדדים, השטח פנוי. מהמורה אחת עברנו.
אנחנו מתיישבות על הכורכר שמאחורי התחנה וממתינות לאוטובוס הבא שייקח אותנו הרחק מכאן לבני ברק מלאת הקסם שמחכה רק לנו.
שרה נאנקת בשקט ומפשילה את חצאיתה. אני פוערת פה בתדהמה – כתם כחול-סגול-שחור ועצום בגודלו מתגלה בפנינו על שוק הרגל שלה. אני שואלת אותה בשקט אם זה כואב והיא עונה שכן, אבל מזל שזה רק זה.
מוכשרת שכמותה, אני מהרהרת… אם אני הייתי קופצת הייתי לכל הפחות שוברת שתי רגליים ויד.
קו 220 באופק.
אנחנו עולות בשקט מהדלת האחורית של אוטובוס המהדרין.
האוטובוס כמעט ריק והכובע השחור של אבא של שרה לא נראה באופק. שרה הולכת לשלם, לי אין אומץ לשלם בכסף שגנבתי לאמא מהארנק. אנחנו מתרווחות לנו בספסל האחרון. נשארה רק המשוכה האחרונה.
האוטובוס דוהר והתחנות של ברכפלד נראות באופק הולכות וגדלות, האנשים שנראו כנקודות הולכים וגדלים ואי אפשר לטעות עכשיו –
שני מטר של זקן שחור, מגבעת גבוהה, משקפיים מגושמים שחורים ומעיל ארוך ביום חם שכזה. לרגע אחד החסרנו פעימה, ובשנייה שלאחר מכן זינקנו מתחת לספסל מצחקקות בהיסטריה.
ידענו שיש לנו בדיוק שלוש דקות וחצי עד לתחנה של רחוב החשמונאים, שבה נוכל לקפוץ מהדלת האחורית, ולא התכוונו לבזבז אותן.
החלפנו בגדים במהירות הבזק ושוב נדהמתי מהשינוי שחל בשתינו בתוך שניות.
שרה כמובן נראתה מצוין בחצאית של ברכי, שעליי נראתה מגוחכת ומתאמצת. הרגליים השזופות שלה זהרו בשובבות בחשיכה שתחת הספסל האחורי. אני כשלעצמי הסתפקתי בלקפל את החצאית שלי מתחת לחולצה ולהפוך אותה מחצאית ג’ינס ארוכה ומגושמת לחצאית שלושת רבעי חמודה, ולהוריד את הגרביים, אם כי מראה האצבעות הלבנבנות והחיוורות שלי היה מגוחך בעיניי.
הבטנו זו בזו וכאילו העברנו איזה שדר בינינו. הייתה שנייה של רצינות תהומית שם מתחת לספסל.
הושטתי לשרה יד והיא קיפלה לי את השרוול יפה כמו שהיא יודעת, אף אחד לא היה מאמין שזה היה שרוול ארוך פעם.
הגשתי לה את היד שנייה וכשהאוטובוס עצר בחריקה בתחנה של החשמונאים אני זינקתי מהדלת.
זינקתי, פשוטו כמשמעו – דילגתי על שלוש המדרגות וקפצתי החוצה.
שרה אחריי. מדדה החוצה, נעצרת לרגע, תוחבת את ראשה בשנית לחלל האוטובוס, צועקת: “פאפה!” וקופצת החוצה.
דלת האוטובוס נסגרת לנו בפרצוף ושתינו רואות כמו בהילוך איטי את הכובע עם הזקן והמשקפיים מסתובב בפרצוף המום אל החלון, פוער פה בתדהמה.
האוטובוס הפליג לדרכו.
הבטנו זו בזו בהלם ופרצנו בצחוק היסטרי שמשקעים של דמעות עלו בו.
רצנו אל חלקת הכורכר שמאחורי התחנה אוחזות ידיים, והתגלגלנו בענן האבק הלבן שהותיר האוטובוס מאחוריו, והכול זרח באותו רגע באיזה לובן קריסטלי בוהק שעטף אותנו בעדינות אין קץ.
הסוף –
או: מתכון למרק ארטישוק ירושלמי וכרישה שעושה סופים טובים.
מצרכים לכ-6 מנות:
5 ארטישוק ירושלמי קלופים
2 תפוחי אדמה קלופים
1 כרישה גדולה
1 שורש סלרי קלוף וחתוך לרבעים
1 גזר קלוף וחתוך לרבעים
3 שיני שום
100 גרם שמנת מתוקה
1 כף נדיבה של חמאה
2 כפות שמן זית
מלח, פלפל ואגוז מוסקט לפי הטעם ועלה דפנה אחד
הוראות הכנה:
בסיר גדול מחממים את החמאה ושמן הזית ומקפיצים קלות את הכרישה, הגזר, שורש הסלרי והשום עד להזהבה קלה.
מוסיפים את שאר הרכיבים למעט השמנת ויוצקים מים עד לכיסוי הירקות.
מגיעים לרתיחה יפה, מנמיכים את האש ומתבלים לפי הטעם.
ממתינים בסבלנות כשעה עד לריכוך מוחלט של הירקות, מסירים מהאש, שולפים את עלה הדפנה, מוסיפים את השמנת וטוחנים עם בלנדר מוט עד לקבלת מרקם קרמי, חלק ומשגע. מתקנים תיבול ומזמינים אנשים שאתם אוהבים במיוחד, כי למה לא בעצם?
