מוטי דסקל
רכז תוכנית יוצאים לצבא
תוכנית יוצאים לצבא
רקע על התוכנית
כבוגרי החינוך החרדי, לא גדלנו על ערך שירות בצה”ל, והנחיתה לתוך מערכת כה גדולה, ללא הבנה איך היא עובדת ואלו זכויות מגיעות לנו, יכולה להיות מאתגרת מאוד. לא מעט יוצאות ויוצאים מעבירים את שירותם הצבאי בלי לקבל את זכויותיהם לכל אורך השירות, ואף מבלי להיות מודעים אליהן. ויש הרבה זכויות…
מה הזכויות שמגיעות לי אם אתגייס? מה עדיף – מסלול חרדי או מסלול כללי?
עד שנת 2021, הצבא נתן זכויות מיוחדות לחיילים מרקע חרדי רק אם בחרו לשרת במסלולים החרדיים. הם עברו מיונים מקלים לתפקידים משמעותיים, קיבלו תנאי שירות טובים כמו הכרה בהם כחיילים בודדים ומתן לינה בבתי החייל, זכאות לצאת לפיקוד ולקצונה, ואף השלמת השכלה.
יחד עם זאת, השירות במסגרת חרדית דורש מהחיילים (גם כיום) להקפיד על קיום אורח חיים חרדי (שמירת שבת, תפילה בבית הכנסת, השתתפות בשיעורי תורה ועוד). חיילים שאינם מקיימים אורח חיים זה אינם יכולים להישאר במסלול.
ומה אם אבחר להתגייס למסלולים הכלליים? האם אוכל גם לקבל את כל הזכויות שחבריי במסלולים החרדיים מקבלים?
התשובה היא כן! דאגנו לשוויון זכויות מלא לכל בוגרות ובוגרי החינוך החרדי, ללא כל קשר לאמונותיהם הדתיות או למסלול הצבאי אליו הם בוחרים ללכת.
תוכנית “יוצאים לצבא” הוקמה כדי לוודא שאתם מקבלים את כל הזכויות שלכם בדיוק כמו חבריכם במסלולים החרדיים.
מלש”בים וחיילים, שימו לב לזה:
- “יוצאים לצבא” מאפשרת לכלל בוגרי החינוך החרדי בחירה חופשית בין שירות במסלולים החרדיים או במסלולים הכלליים, ללא כל פגיעה בזכויות שלהם ובמימוש הפוטנציאל שלהם בצה”ל.
- “יוצאים לצבא” מלווה את בוגרות ובוגרי החינוך החרדי בכל שלבי השירות שלהם ומסייעת להם במיצוי כל זכויותיהם – משלב קבלת הצו הראשון ועד השחרור.
- “יוצאים לצבא” מנגישה את זכויות בוגרי החינוך החרדי בצה”ל לכלל המלש”בים (מיועדים לשירות ביטחון) והחיילים, ומיידעת את המפקדים הזוטרים והבכירים ואת צוותי הת”ש (תנאי שירות) באשר לזכויות המגיעות להם.
איך זה קורה בשטח?
- ליווי בהליך המיונים בצה”ל כדי לוודא שתקבלו תפקיד משמעותי.
- סיוע בהכרה כבוגר המגזר החרדי, המעניקה זכויות במהלך השירות ואחריו.
- סיוע בהכרה כחייל בודד ובקבלת תנאי שירות מותאמים, במידת הצורך (על פי קריטריונים).
- סיוע ביציאה לקורסים פיקודיים, למרות סטטוס אי-התאמה שנקבע בלשכת הגיוס בעקבות פערי שפה והשכלה.
- סיוע ביציאה לשנת מעו”ף – השלמת השכלה או קורסים מקצועיים במסגרת השירות הצבאי.
- מקום שאליו תוכלו להפנות את כל השאלות שיש לכם בנוגע לשירות הצבאי.
תהליך קבלת הליווי
מלאו את טופס ההרשמה ואנחנו כבר ניצור איתכם קשר. ככל שתפרטו יותר, נוכל להתאים לכם את הליווי באופן המדויק ביותר.
program coordinatora
המדיניות החדשה בצה"ל לשוויון מלא:
"אני זוכר את הרגע שבו יצאתי מהבק”ום לבוש במדים. מיששתי את הבד הירקרק, ולא האמנתי שהצלחתי."
אני זוכר את הרגע שבו יצאתי מהבק”ום לבוש במדים. מיששתי את הבד הירקרק, ולא האמנתי שהצלחתי. זה קרה אחרי שנתיים של מאבק בכל גורם שהחרדים יכלו להביא מולי: מהרב אורי זוהר, חיים ולדר, ועד פסיכיאטר שנתן לי כדורים, כמו גם כאלו ששירתו בצבא וחזרו בתשובה. אני זוכר שאחד מהם אמר לי שהתפקיד שלי בצבא יהיה, בעיקר, ללכת בתוך סיר עצום, גדול הרבה יותר ממני, ולשפשף ולשטוף אותו מבפנים. ושזה בטח לא יהיה מה שאני חושב על תפקיד “לוחם”.
חלמתי להיות טייס בחיל האוויר, לא היה לי מושג שכבר בתהליך המיון בצו הראשון סוננתי. נתוני הקב”א והדפ”ר שלי לא התאימו אפילו ליום סיירות, בטח שלא למיונים לקורס טיס.
בשלב מסוים בשרשרת החיול הבנתי מהחבר’ה שהיו סביבי שאנחנו ביום גיוס לחיל הנדסה. ממש לא התחברתי לרעיון. ממה שקראתי באינטרנט, מי שנחשבים “לוחמים”, כפי שאני רציתי להיות, הם חיילים בגולני או בצנחנים. בטח לא תומכי לחימה בהנדסה.
כך עלה אצלי הרעיון להתגייס לגדוד “נצח יהודה”, או כמו שאימא שלי העדיפה לקרוא לו, בשם הישן, “הנחל החרדי”. חשבתי שאשיג שתי מטרות: אחת, לשרת כלוחם, שתיים, לעזור לאימא שלי להכיל את הרעיון שהתגייסתי. יהיה לה קל יותר אם אשרת בנצח יהודה מאשר בגדוד חילוני, שלא תרגיש שהיא איבדה אותי לגמרי.
ביום הראשון לקליטתנו בבסיס הטירונות של חטיבת כפיר, שאל אותי המש”ק ת”ש אם אני מעוניין להצהיר שאני “חייל בודד”. תשובתי הייתה מהירה וברורה – אני? מה פתאום?! אני בקשר עם המשפחה, אני גר בבית, אני ממש לא חייל בודד. מובן שהוא לא התווכח איתי. זו הייתה טעות. שלוש שנים מאוחר יותר ניסיתי להחזיר את הגלגל לאחור ולהצהיר שאני חייל בודד, אבל זה היה מאוחר מדי. התחלתי לשרת בקבע וכבר לא יכולתי, לפי כללי הצבא, לקבל הכרה כזו.
לצבא הגעתי מוכן. במהלך השנתיים שבהן נאבקתי בגורמי החברה החרדית, התאמנתי הרבה מאוד כדי שאתגייס בכושר גבוה. הייתי משאיר שקית עם בגדים בשיח קטן ליד קניון איילון, רץ חמישה ק”מ עד לחוף הים, וחוזר. מתלבש ליד השיח ועולה הביתה ברגליים תפוסות. למי היה מושג שיש דבר כזה שנקרא “מתיחות”. זה השתלם בבוחן הכניסה שעשו לנו בתחילת הטירונות, כי הגעתי למקום השני מתוך יותר ממאה חיילים. קטן עליי לרוץ שלושה ק”מ אחרי שרצתי עשרה ק”מ פעמיים בשבוע. את מה שחיפשתי לא מצאתי ב”נצח יהודה”. רציתי שהצבא יקרע אותי, שארגיש חלק ממשהו גדול, מהחברה הישראלית. במקום זה הרגשתי שאני בקייטנה, אבל כזו שבה אתה מחויב להשתתף בתפילות, ללכת עם כיפה, גם אם אתה כבר לא דתי. את האזור שלנו, של “נצח” גידרו בגדר גבוהה, כאילו שאנחנו מצורעים. זה נעשה כדי שלא נראה בנות. הפתרון שלי היה להתקדם לעבר העולם הפיקודי, ושם לקבל סיפוק מהשירות הצבאי שלי. הייתי מצטיין טירונות, ומצטיין באימון המתקדם. את קורס מ”כים סיימתי במקום השני. ובנוגע למשפחה: האחים שלי ידעו שאני לומד בישיבת “נצח יהודה” בצפון. רציתי שהם יבינו איפה אני באמת, אבל פערי התרבות היו גדולים מדי ושירות בצבא בכלל לא עלה בדעתם. הם בהחלט חשבו שיש ישיבה כזו. בעיתונות החרדית הגדוד מוכר כ”נחל החרדי”. בשנה הראשונה לשירות שלי אימא הייתה מכבסת את המדים בלילה, שהאחים לא יראו, ותולה אותם בין סדינים, שהשכנים לא יראו. בדרך מהבסיס הייתי עוצר בתחנת דלק, מכניס את המדים ואת הנשק לתיק ומגיע הביתה במדי בני ברק, שחור-לבן. שנת ההסתרה הסתיימה כשהמזכירה במרפאת השיניים שבה טופלנו כולנו שאלה את אחד האחים שלי, “מה שלום אחיך בצבא?” תשובה טובה לא הייתה לו, הוא פקח מולה עיני עגל גדולות. אחרי התקרית הזאת כבר לא היה אפשר להמשיך לשמור את הסוד בתוך הבית, וההסתרה התמקדה ב”שהשכנים לא ידעו”. גם במישור הזה אימא לא נחלה הצלחה רבה, כי לאחר תקופה קצרה הדבר התגלה אט-אט, כמו ש”נייעס” מתגלגלים ומתגלים. אחרי ארבעה חודשים שבהם הייתי מ”כ טירונים בנצח יהודה, יצאתי לקורס קצינים, ובמהלכו השתתפתי במבצע “צוק איתן”. במבצע איבדתי אנשים שהכרתי, מפקד הקורס נהרג מאש מחבלים שחדרו לקו שלנו ממנהרה, ועוד פרצופים מוכרים מהשק”ם, שפתאום תפסתי שחייהם נגדעו בגיל כל כך צעיר. הרגשתי שאני בצבא האמיתי, אני במלחמה, אני חלק, אני משרת עם מי שנמנים על מיטב החברה הישראלית, ומגלה שלא כפי שחונכתי, שהחילוני המצוי הוא ברברי וחסר ערכים, יש איתי חבר’ה איכותיים ביותר מכל היחידות וממגוון סוגי האוכלוסייה במדינה. אימא שלי הגיעה לכל טקס שלי בצבא. בשני טקסים היא בכתה: הראשון היה בטקס ההשבעה שלי, שם היא הרגישה שהיא “מאבדת” אותי. והפעם השנייה הייתה בסיום קורס קצינים, שם היא התרגשה מאוד כשהבינה את גודל המעמד, וראתה שאני מצליח ורחוק מאוד מהסטיגמה של החברה החרדית על ה”חרד”קים” (חרדים קלי דעת), שמתגייסים לצבא.
עם חזרתי לבסיס ההכשרות לתפקיד ראשון בתור מ”מ טירונים, יצאתי בשאלה. הבנתי שהכיפה הסרוגה שהשארתי על הראש נמצאת שם מסיבות חברתיות, ולא כי אני מאמין. בדרך לא דרך עברתי לגור אצל משפחה מאמצת במודיעין. המשפחה שלי לא ידעה על כך. יום שישי אחד נפצעתי בפה ובלסת, היו הפרות סדר והשליכו עלינו אבנים. פוניתי לבית החולים אחרי כניסת השבת. חיכיתי למוצ”ש כדי לעדכן את אימא שלי, ואז התברר שגם היא המתינה לצאת השבת כדי לעדכן אותי שאבי קיבל התקף לב בשבת בבוקר, ופונה לטיפול נמרץ. כמה מוזר הטיימינג הזה, חשבתי לעצמי… תפקיד מ”מ בגדוד מילא אותי, סיפק אותי, יכולתי לעזור במצבים שהיו מוכרים לי, מי שחשבתי שצריך להיות חייל בודד ולקבל את ההטבות המגיעות לו, דאגתי ככל שיכולתי שיקבל, ושיקבל גם אוזן קשבת. ארבעה חודשים לפני תאריך השחרור הצפוי, המחלקה שלי השתחררה. החלטתי שבמקום לקבל תפקיד מטה כלשהו בגדוד, דבר שלא יקדם אותי, אאריך את שהותי בצבא בתפקיד “יומיות”, כך שאוכל ללמוד תוך כדי השירות ולהשלים את תעודת הבגרות שלי, יותר נכון – להתחיל אותה מאפס. רציתי שתהיה לי בגרות לפני שאני משתחרר. במשך שנה למדתי והשלמתי תעודת בגרות מלאה: אנגלית ומתמטיקה במועד קיץ, ובשאר המקצועות נבחנתי במועד חורף. למדתי בין דיון לדיון, בסופי שבוע, ובכל רגע פנוי שהצלחתי למצוא תוך כדי תפקיד רמ”ד אופרטיבי של אוגדת מילואים. בתום חמש וחצי שנות שירות בצה”ל גזרתי את תעודת החוגר בתחושת סיפוק אדירה! יצאתי לאזרחות בידיעה שאני חלק מהחברה הישראלית, ובידיעה שהצבא פתח לי צוהר לחיים האמיתיים שמחכים לי בחוץ.
ביום הראשון לקליטתנו בבסיס הטירונות של חטיבת כפיר, שאל אותי המש”ק ת”ש אם אני מעוניין להצהיר שאני “חייל בודד”. תשובתי הייתה מהירה וברורה – אני? מה פתאום?! אני בקשר עם המשפחה, אני גר בבית, אני ממש לא חייל בודד. מובן שהוא לא התווכח איתי. זו הייתה טעות. שלוש שנים מאוחר יותר ניסיתי להחזיר את הגלגל לאחור ולהצהיר שאני חייל בודד, אבל זה היה מאוחר מדי. התחלתי לשרת בקבע וכבר לא יכולתי, לפי כללי הצבא, לקבל הכרה כזו.
לצבא הגעתי מוכן. במהלך השנתיים שבהן נאבקתי בגורמי החברה החרדית, התאמנתי הרבה מאוד כדי שאתגייס בכושר גבוה. הייתי משאיר שקית עם בגדים בשיח קטן ליד קניון איילון, רץ חמישה ק”מ עד לחוף הים, וחוזר. מתלבש ליד השיח ועולה הביתה ברגליים תפוסות. למי היה מושג שיש דבר כזה שנקרא “מתיחות”. זה השתלם בבוחן הכניסה שעשו לנו בתחילת הטירונות, כי הגעתי למקום השני מתוך יותר ממאה חיילים. קטן עליי לרוץ שלושה ק”מ אחרי שרצתי עשרה ק”מ פעמיים בשבוע. את מה שחיפשתי לא מצאתי ב”נצח יהודה”. רציתי שהצבא יקרע אותי, שארגיש חלק ממשהו גדול, מהחברה הישראלית. במקום זה הרגשתי שאני בקייטנה, אבל כזו שבה אתה מחויב להשתתף בתפילות, ללכת עם כיפה, גם אם אתה כבר לא דתי. את האזור שלנו, של “נצח” גידרו בגדר גבוהה, כאילו שאנחנו מצורעים. זה נעשה כדי שלא נראה בנות. הפתרון שלי היה להתקדם לעבר העולם הפיקודי, ושם לקבל סיפוק מהשירות הצבאי שלי. הייתי מצטיין טירונות, ומצטיין באימון המתקדם. את קורס מ”כים סיימתי במקום השני. ובנוגע למשפחה: האחים שלי ידעו שאני לומד בישיבת “נצח יהודה” בצפון. רציתי שהם יבינו איפה אני באמת, אבל פערי התרבות היו גדולים מדי ושירות בצבא בכלל לא עלה בדעתם. הם בהחלט חשבו שיש ישיבה כזו. בעיתונות החרדית הגדוד מוכר כ”נחל החרדי”. בשנה הראשונה לשירות שלי אימא הייתה מכבסת את המדים בלילה, שהאחים לא יראו, ותולה אותם בין סדינים, שהשכנים לא יראו. בדרך מהבסיס הייתי עוצר בתחנת דלק, מכניס את המדים ואת הנשק לתיק ומגיע הביתה במדי בני ברק, שחור-לבן. שנת ההסתרה הסתיימה כשהמזכירה במרפאת השיניים שבה טופלנו כולנו שאלה את אחד האחים שלי, “מה שלום אחיך בצבא?” תשובה טובה לא הייתה לו, הוא פקח מולה עיני עגל גדולות. אחרי התקרית הזאת כבר לא היה אפשר להמשיך לשמור את הסוד בתוך הבית, וההסתרה התמקדה ב”שהשכנים לא ידעו”. גם במישור הזה אימא לא נחלה הצלחה רבה, כי לאחר תקופה קצרה הדבר התגלה אט-אט, כמו ש”נייעס” מתגלגלים ומתגלים. אחרי ארבעה חודשים שבהם הייתי מ”כ טירונים בנצח יהודה, יצאתי לקורס קצינים, ובמהלכו השתתפתי במבצע “צוק איתן”. במבצע איבדתי אנשים שהכרתי, מפקד הקורס נהרג מאש מחבלים שחדרו לקו שלנו ממנהרה, ועוד פרצופים מוכרים מהשק”ם, שפתאום תפסתי שחייהם נגדעו בגיל כל כך צעיר. הרגשתי שאני בצבא האמיתי, אני במלחמה, אני חלק, אני משרת עם מי שנמנים על מיטב החברה הישראלית, ומגלה שלא כפי שחונכתי, שהחילוני המצוי הוא ברברי וחסר ערכים, יש איתי חבר’ה איכותיים ביותר מכל היחידות וממגוון סוגי האוכלוסייה במדינה. אימא שלי הגיעה לכל טקס שלי בצבא. בשני טקסים היא בכתה: הראשון היה בטקס ההשבעה שלי, שם היא הרגישה שהיא “מאבדת” אותי. והפעם השנייה הייתה בסיום קורס קצינים, שם היא התרגשה מאוד כשהבינה את גודל המעמד, וראתה שאני מצליח ורחוק מאוד מהסטיגמה של החברה החרדית על ה”חרד”קים” (חרדים קלי דעת), שמתגייסים לצבא.
עם חזרתי לבסיס ההכשרות לתפקיד ראשון בתור מ”מ טירונים, יצאתי בשאלה. הבנתי שהכיפה הסרוגה שהשארתי על הראש נמצאת שם מסיבות חברתיות, ולא כי אני מאמין. בדרך לא דרך עברתי לגור אצל משפחה מאמצת במודיעין. המשפחה שלי לא ידעה על כך. יום שישי אחד נפצעתי בפה ובלסת, היו הפרות סדר והשליכו עלינו אבנים. פוניתי לבית החולים אחרי כניסת השבת. חיכיתי למוצ”ש כדי לעדכן את אימא שלי, ואז התברר שגם היא המתינה לצאת השבת כדי לעדכן אותי שאבי קיבל התקף לב בשבת בבוקר, ופונה לטיפול נמרץ. כמה מוזר הטיימינג הזה, חשבתי לעצמי… תפקיד מ”מ בגדוד מילא אותי, סיפק אותי, יכולתי לעזור במצבים שהיו מוכרים לי, מי שחשבתי שצריך להיות חייל בודד ולקבל את ההטבות המגיעות לו, דאגתי ככל שיכולתי שיקבל, ושיקבל גם אוזן קשבת. ארבעה חודשים לפני תאריך השחרור הצפוי, המחלקה שלי השתחררה. החלטתי שבמקום לקבל תפקיד מטה כלשהו בגדוד, דבר שלא יקדם אותי, אאריך את שהותי בצבא בתפקיד “יומיות”, כך שאוכל ללמוד תוך כדי השירות ולהשלים את תעודת הבגרות שלי, יותר נכון – להתחיל אותה מאפס. רציתי שתהיה לי בגרות לפני שאני משתחרר. במשך שנה למדתי והשלמתי תעודת בגרות מלאה: אנגלית ומתמטיקה במועד קיץ, ובשאר המקצועות נבחנתי במועד חורף. למדתי בין דיון לדיון, בסופי שבוע, ובכל רגע פנוי שהצלחתי למצוא תוך כדי תפקיד רמ”ד אופרטיבי של אוגדת מילואים. בתום חמש וחצי שנות שירות בצה”ל גזרתי את תעודת החוגר בתחושת סיפוק אדירה! יצאתי לאזרחות בידיעה שאני חלק מהחברה הישראלית, ובידיעה שהצבא פתח לי צוהר לחיים האמיתיים שמחכים לי בחוץ.
"אני ממש זוכר את הרגע הזה. המפקד שלי בא אליי ועדכן אותי שאני יוצא לקצונה, ופשוט לא האמנתי לו,"
שמי מוטי, גדלתי בבני ברק בשיכון ויז'ניץ, התחנכתי בישיבות ויז'ניץ וכשהקמתי משפחה עבדתי כרבה (מורה) בקהילה. לימדתי קריאה לילדים בגיל הרך והייתי אחראי על פעילויות שונות לילדי הקהילה.
בגיל 23, אחרי הרבה לבטים החלטתי שאני מתגייס לצה"ל. המחשבה קיננה בתוכי עוד כשפגשתי את השכן שלי- חסיד ששירת בצה"ל. שמעתי ממנו המון סיפורים שריתקו אותי וגרמו לי לחלום על החיים בצה"ל. את הצבא הכרתי אך ורק מתוך העיתונות החרדית המציגה את צה"ל בפרספקטיבה פחות טובה, אבל סיפורי הגבורה שתוארו שם ריתקו אותי, והרגשתי שמשהו מושך אותי להיות שם, וככה נרקם בתוכי החלום להתגייס ולהיות קצין.
ידעתי שהדרך לא הולכת להיות פשוטה במיוחד עבור חסיד מלמד בחיידר ולהחליף את הכובע והחליפה במדי צה"ל ירוקים. הקהילה לא אוהבת את זה וגם לא המשפחה. לא היתה לי ברירה ונאלצתי להציג את הגיוס שלי כגיוס בכפייה.
הייתי אחרי חמישה חודשי השתמטות, יצרתי קשר עם כמה חברים ובתיאום עם המשטרה הצבאית באו לעצור אותי באמצע הלילה. למחרת כבר התייצבתי במשפט אצל סא"ל בתל השומר. כשאמרתי לשופט שאני רוצה לשרת ולא להיות משתמט יותר הוא הסתכל עליי בזלזול ולא הבין מה אני עושה צחוק ברגע כזה רציני וגזר עליי 20 ימי מחבוש.
כששאל אותי אם יש לי משהו להוסיף, סיפרתי לו על הקושי להתגייס מרצוני כביכול, ועל כך שיזמתי בעצמי את המעצר הזה. הפעם הוא הסתכל עליי בתדהמה והמיר לי את המחבוש בפועל למחבוש על תנאי.
בהתחלה שיבצו אותי לבינה בירוק – המסלול החרדי בחיל מודיעין. כשרציתי לצאת לקצונה, הרב הצבאי - מי שאמור לחתום על הטפסים - שלח אותי להערכה פסיכולוגית אצל אדם חרדי המקורב אליו.
למה הייתי צריך הערכה פסיכולוגית? גם אני שאלתי את השאלה הזאת אבל מסתבר שעצם הרצון לחיות מחוץ למסגרת החרדית מעידה שמשהו לא בסדר איתי וצריך לתת לפסיכולוג להחליט מה קורה איתי. כשלא הסכמתי ללכת ליותר מפגישה אחת הרב חתם שהוא לא ממליץ ולא יצאתי לקצונה.
עזבתי את המסלול החרדי ועברתי ליחידה אחרת ולתפקיד חדש במסלול הכללי עם מפקדים שהאמינו בי ועזרו לי לצמוח ומשם המשכתי לנסות לצאת לקורס קצינים. קיבלתי סירוב חמש פעמים נוספות ממגוון סיבות. פעם אחת כי העברית שלי לא טובה, פעם נוספת כי בדיוק יש קיצוצים ואז לא היה תקן ועוד ועוד...
בסופו של דבר בכירים לשעבר התערבו בתיק שלי ויצאתי לקצונה ברגע האחרון. מזל טוב קיבלתי אישור חריג.
אני ממש זוכר את הרגע הזה. המפקד שלי בא אליי ועדכן אותי שאני יוצא לקצונה, ופשוט לא האמנתי לו, הייתי בטוח שמדובר בטעות, חשבתי שאני בחלום, אפילו ביקשתי ממנו שלא יספר לאן יצאתי כי בטח אגיע לשם ויגלו שזאת טעות ואני חוזר ליחידה. אבל מתברר שזה לא טעות ולא חלום וסיימתי קורס קצינים בגאווה.
לא קלה הדרך אך אין דבר העומד בפני הרצון!
המשך השירות שלי היה כקצין בחמ"ן בתפקידי רכש ולוגיסטיקה ואת התפקיד האחרון שלי ביצעתי במנהלת גבולות ותפר, תפקידים מעניינים ועבודה מרתקת ומתגמלת. השתחררתי בסוף ספטמבר האחרון בדרגת סרן לאחר שמונה שנים וחמישה חודשים בשירות חובה וקבע שעיצבו אותי והשפיעו עליי בכל תחומי החיים.
את התלאות שאני עברתי בדרך אף אחד ואחת לא יצטרכו לעבור יותר. זרוע המדיניות של יוצאים לשינוי יצר מהפכה בצה"ל ובשנה האחרונה צה"ל הכריז על רפורמה לפיה כל בוגר ובוגרת החינוך החרדי זכאים לאותן זכויות שמקבלים במסלולים החרדיים.
ולא זו בלבד אלא שהוקמה תוכנית מיוחדת כדי להבטיח שכל בוגרות ובוגרי החינוך החרדי יממשו את זכויותיהם בצבא משלב הגיוס ועד שלב השחרור בכל מסלול שיבחרו לשרת, במסלול חרדי או במסלול כללי.
שם התכנית הוא "יוצאים לצבא" ואני קיבלתי את ההזדמנות להוביל ולתת מענה בדרך שנוכל לעזור לכל אחד ואחת באופן פרטני עם צוות שלם ששם לתמוך ולתת יד. אני שמח שזכיתי להיות הרכז שמלווה אתכם בתחושת שליחות בדרך הכי טובה שתבחרו.
החזון שלי הוא שכל יוצא או יוצאת החברה החרדית שיקבלו החלטה להתגייס לצה"ל יוכלו לבחור את המסלול המתאים עבורם, ושהשירות שלהם ישמש כמנוף לצמיחה והצלחה.
"בתחילת הדרך נראה הדבר כבלתי אפשרי, אבל אז פנה שלום לתכנית יוצאים לצבא"
לפני כשנה בחר שלום קופולוביץ' לעזוב את ישיבת סלונים ולצאת אל העולם הגדול. במהלך החודשים הראשונים גמלה בליבו ההחלטה להתגייס לצה"ל ולשרת כמש"ק דוברות במערך דובר צה"ל.
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.
בתחילת הדרך נראה הדבר כבלתי אפשרי, אבל אז פנה שלום לתכנית יוצאים לצבא ויחד עם רכז התכנית, מוטי דסקל החליטו שלא לוותר ולהגשים את החלום.
צעד אחר צעד, מיון אחרי מיון, במשך חודשים ארוכים וליווי צמוד עד להגשמת החלום.
ביום חמישי האחרון, שלום התגייס לצה"ל ובקרוב יתחיל במסלול ההכשרה בדרך להיות מש"ק דוברות בדובר צה"ל. אין לנו ספק שיצליח מאוד.
אוהבים אותך שולעם, ומאחלים לך הרבה בהצלחה
"כמי שעד לפני שנתיים פגשה צבע חאקי רק מרחוק, לא ידעתי או הבנתי מהו טופס מנילה ומה כדאי שאכתוב בו."
שמי אסנת, בת 22 מתל אביב.
עד גיל 17 גדלתי בבני ברק במשפחה חרדית ליטאית.
בגיל 18 החלטתי ללכת אחרי הקול הבלתי פוסק שהדהד לי שוב ושוב "את לא משלנו".
יצאתי מהחברה החרדית והתחלתי בהשלמת בגרויות. ובתוך שנה סיימתי בגרות מורחבת והתכוונתי להמשיך במסלול אקדמי מסודר במדעים מדויקים והנדסה.
המחשבה כי דרך השירות הצבאי אוכל להכיר לעומק את החברה הישראלית ולהיות שייכת, הובילה אותי להחלטה לעצור הכול ולהתגייס.
הייתי אז קצת אחרי גיל 20.
כמי שעד לפני שנתיים פגשה צבע חאקי רק מרחוק, לא ידעתי או הבנתי מהו טופס מנילה (שאלון העדפות) ומה כדאי שאכתוב בו.
אחיי ואחיותיי לא יכלו לייעץ לי בנושא ובטח שלא דמיינתי שיש תכנית מיוחדת עבור בוגרי החינוך החרדי שכל מטרתה ללוות במסלול השירות ולהפוך את הדרך בצבא לסלולה יותר.
וכך גויסתי לתפקיד משקית משא"ן (משאבי אנוש).
תוך כדי השירות כפקידה, נחשפתי לגיליון אקסל לראשונה בחיי.
אל תשאלו אותי איך, אבל מפה לשם גיליתי את עולם התכנות והתאהבתי בו.
החלטתי להילחם עבור עתידי אבל ידעתי שזה ייקח זמן.
בינתיים, פעלתי (לבדי) כדי להצליח לעבור לתפקיד חלומותיי: מדא"גית (מדריכת אימון גופני).
הצלחתי לעבור לפלוגה האדומה. להכשרת חיילות לדימוי אויב שמספר הבנות בה הוא הגדול ביותר בצה"ל.
במקביל לימדתי את עצמי תכנות, פניתי לתוכנית "הישגים להייטק" אשר דרכה קיבלתי גם מלגה.
לגמרי במקרה הכרתי את מוטי רכז התוכנית "יוצאים לצבא" והוא סיפר לי שאני זכאית להשלמת לימודים בזמן הצבא במסגרת שנת מעו"ף
הבנתי שזו יכולה להיות עבורי מקפצה אדירה לחיים.
להפתעתי, התברר לי שהתוכנית קיימת לחיילים ממין זכר בלבד.
כשסיפרתי זאת למוטי הוא הבין מיד שדרוש כאן תיקון, נכנס לתמונה ופעל בעניין.
5 חודשי עבודה עיקשת של צוותי "יוצאים לשינוי" ועבודה משותפת מול גורמים בצה"ל מיגרו את האפליה, ובאוקטובר האחרון יצאתי ללימודים וקיבלתי את התואר "החיילת הראשונה שיצאה לשנת מעו"ף".
אבל העבודה לא הסתיימה.
על פי הנוהל הייתי אמורה לקבל עוד 4 חודשי שס"ן (שירות סדיר נוסף) כדי להשלים את הלימודים. פניתי לממונים בצה"ל והדבר לא התקדם. אז פניתי שוב למוטי שמיד נכנס לעניינים.
הוא הפעיל את כל מי שרק אפשר, בכירים בצבא, דובר צה"ל ואת התקשורת, וברגע האחרון, במקום לגזור חוגר אושרה לי הארכת השירות להמשך הלימודים במסגרת שנת מעו"ף.
לא ידעתי שיש מי שיכול לתת לי כתף ולשאת איתי יחד את המשא הכבד של תנאים והתאמות בצבא.
שכוייח מוטי
חושבים להתגייס? כל הזכויות שמגיעות לכם
זכויות ששוה להכיר
המדריך למלש"בים ולחיילים/ות יוצאות ויוצאי החברה החרדית
