בימים האחרונים, כמו רבים, קיבלתי הצצה חוזרת לחייהם של האנוסות והאנוסים המודרניים, גברים ונשים שכלפי חוץ נראים חרדים, אך הם אינם מאמינים, אינם מקיימים מצוות ולא מזדהים עם דרך החיים החרדית.
כאשר קראתי את הטקסטים שפורסמו התמלאתי תחושות כאב וצער. המונולוגים היו חושפניים, ישירים ומלאי כנות. אין ספק שהקולות הללו חייבים להישמע, ולו בגלל מספרם הרב של האנוסות והאנוסים. הם יכולים להיות כל חרדי וחרדית שאתם רואים ברחוב. אין שום דרך לדעת מה מסתתר מאחורי כיסוי הראש המוקפד ומאחורי הבגדים המזהים. אולם לצד האמפתיה הרבה וההבנה העמוקה לליבם של האנוסים, כל קריאה של מונולוג חדש שפורסם הביא לתחושת אי נוחות חוזרת.
הלל הזקן מבקש בפרקי אבות “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”, ואני, אף שהייתי במקום שבו נמצאים האנוסים, אין בדעתי לשפוט אותם ואת הגורמים שהובילו אותם להחליט כפי שהחליטו, אלא להאיר את העניין מזווית אחרת.
כל האנוסות והאנוסים כתבו על הפחד מהמחיר שהם עלולים לשלם אילו יבחרו לעזוב את החברה החרדית. והמחירים גבוהים, זאת כולם יודעים. יהיו שיאבדו את פרנסתם, יהיו מי שייקלעו למלחמות רוויות כאב על ילדים ורכוש, יש כאלה שיצטרכו ללמוד דברים בסיסיים ביותר בגיל מבוגר, משל היו ר’ עקיבא כ-24 שנים לפני שזכה לתואר רבי.
הפחד – ברור ומובן, אך האם חיים כפולים אינם גובים מחיר, ומחיר כבד מאוד? האם באמת אפשר להסתיר דבר מהותי כל כך מהילדים ומבן או בת הזוג? מה לגבי המחיר הנפשי שהילדים משלמים כשהם גדלים בצל הורה החי חיים כפולים; האם כוחו של הפחד גדול יותר מהנזק המתמשך של שקר לקרובים ביותר, של החשש התמידי מלהיתפס כבוגדים באמון, של חיים בתחושת החמצה והמטת סבל קיומי בלתי ניתן להתרה?
חיים של אנוסים, מעצם טבעם, הם חיים פסיביים, חיים שיש בהם אלמנט מובהק של חוסר לקיחת אחריות על גורלך. שלא יהיה ספק, כל מי שעשה את הצעד מודע לקשיים העצומים של היציאה. אבל יציאה פירושה חיים של בחירה. לא לחינם שוררו יעקב גלעד ויהודה פוליקר “אין מחיר לחופש”.
בהזדמנות זו אזכיר, גברים ונשים רבים החלו תהליך של יציאה, הציצו ונפגעו, וחזרו. הם לפחות ניסו.
האם לאנוסות ולאנוסים לא משתלם לכל הפחות לנסות, לפחות לבדוק את האופציות, לשקול ברצינות, ומתוך ידע ולא על סמך תחושה, מה עליהם לעשות כדי לפתוח דף חדש? אולי יש עוד אפשרויות? אולי יש דרך לצאת מבלי להרוס הכול? אולי היציאה תאפשר לילדים עתיד טוב יותר?
השבוע, לפני 367 שנים, הוכרז החרם הרבני על ברוך שפינוזה. הפילוסוף היהודי שנחשב לחלוץ ביקורת המקרא. שפינוזה היה בן למשפחת אנוסים שחזרה ליהדות. כמה שנים אחר כך ליבו של שפינוזה לא אפשר לו להמשיך להיות אנוס, והפעם כיהודי שומר תורה ומצוות, וחרף המחיר הכבד ששילם הוא בחר לפרסם את רעיונותיו החתרניים. אחד מהם – וזה שקומם עליו רבים, רבנים וכמרים כאחד – שפינוזה תפס את התנ”ך כיצירה מעשה ידי אדם וכפר בהיותו דברי אלוהים. קשה שלא להשוות בין בחירתו האמיצה של שפינוזה, והשפעתו שנמשכה דורות על גבי דורות, לחוסר הבחירה של האנוסים בני ימינו והמחיר שהם משלמים, מחיר הפחד.
