מאין באה ההנחה המרושעת שאהבה אינטימית בין גברים גורמת לאסונות טבע דוגמת רעידות אדמה? מהם מקורותיה החז”לים של ההומופוביה, והאם מדובר בפחד מהשונה או בעניין פוליטי? מסע בזמן וחקר משווה בין דברי חכמים למקורות התבונה במאה ה-21.
שיחה עם בינה מלאכותית
– שלום צ’אט ג’י פי טי, תוכלי לספר לי בבקשה מהי הומופוביה?
– כן, ברור שאני יכולה לספר, הנה ההגדרה:
הומופוביה מתייחסת לדעות קדומות, לאפליה או לשנאה כלפי אנשים הנתפסים או שהם חלק מקהילת ה-להט”ב+, במיוחד אלה שהם הומואים או הומוסקסואלים. הומופוביה יכולה להתבטא בצורות שונות, כמו שימוש במילות גנאי, הדרה, הטרדה, אלימות פיזית, או אפילו שלילת זכויות אדם בסיסיות.
– תוכלי לספר לי למה הומופוביה קיימת?
– כן, להלן הסיבות:
- דת ותרבות
- פחד מהשונה
- חוסר היכרות
- סטיגמות
– התשובה הראשונה שנתת לי היא “דת ותרבות”. תוכלי להסביר לי למה דתות נוטות להיות הומופוביות?
– לא כל הדתות נוטות להיות הומופוביות, אבל אלו שכן עושות זאת בגלל אמונות שקשורות לתפקידי מגדר, למגדר ולמיניות.
שיחת חכמים ונביא
כמו שצ’אט ג’י פי טי אמרה, יש קשר מובהק בין דתות לבין הומופוביה. ספציפית, יש קשר מובהק בין היהדות לבין הומופוביה. לפני כשנה פרסמתי ב”התקופה” את המסה “כה אהבו חכמינו”, שעסקה בדרך שבה היהדות המסורתית פירשה את סיפור רבי יוחנן וריש לקיש בנהר הירדן. משפט הפתיחה הפלרטטני של ריש לקיש: “יופיך לנשים”, שאותו ניתן להבין בקלות כ”אתה יפה כמו בחורה” פורש לאורך ההיסטוריה היהודית כ”חשבתי שאתה אישה”, כי לא ייתכן שדמות נכבדה כל כך, הנמנית על חבורת הרבנים המכונה “חז”ל”, תהיה אדם שנמשך לגבר. אבל הסיפור קורע הלב של שני החכמים הוא סיפור אהבה רומנטי, ועוד כזה שנגמר בטרגדיה, אולי כדי להזהיר את מי ששוקל להתאהב בגבר.
התלמוד הירושלמי במסכת ברכות (פרק ט’ הלכה ב’) מתייחס לנושא כשהוא דן בגבר המקיים יחסי מין עם בן מינו, וכולל זאת בפעילויות שליליות אחרות: מחלוקת, הליכה לקרקס, אי הפרשת תרומות ומעשרות.
אליהו ז”ל שאל לר’ נהוריי מפני מה באין זועות לעולם
אמר ליה בעון תרומה ומעשרות.
כתוב אחד אומר (דברים, יא) תמיד עיני ה’ אלהיך בה
וכתוב אחד (תהלים, קד) המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו.
הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו?
בשעה שישראל עושין רצונו של מקום ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן תמיד עיני ה’ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ואינה ניזוקת כלום.
בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקונן, המביט לארץ ותרעד.
אמר ליה… אבל כך עיקרו של דבר אלא בשעה שהקב”ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון לעולמו להחריבו. הה”ד (ירמיהו, כה) שאוג ישאג על נוהו. בשביל נויהו.
אמר ר’ אחא בעון משכב זכר. אמר הקב”ה אתה זיעזעתה איברך על דבר שאינו שלך. חייך שאני מזעזע עולמי על אותו האיש.
ורבנן אמרו מפני המחלוקת.
הגמרא מתארת שיחה בין אליהו הנביא לר’ נהוראי (נהוריי, בכתיב ארץ ישראלי). אליהו הנביא שואל את רבי נהוראי: מדוע קורים דברים רעים?
רבי נהוראי משיב: בגלל שאנשים לא מפרישים תרומות ומעשרות.
אליהו הנביא מתקן ומסביר שזה קורה בגלל שהולכים לקרקס ולתיאטרון. רב אחא מתערב בשיחה ואומר, לא, לא. זה קורה בגלל משכב זכר.
החכמים השאירו הערת עריכה, על פיה כל השלושה טעו וכי אסונות מתרחשים בגלל מחלוקת. בהתחשב בעובדה שהערה זו היא עצמה תגובה על מחלוקת בין המשוחחים – אפשר לראות בה הערה עוקצנית.
הומופוביה ופשרה
הרשו לי לנתח את הקטע שהובא לעיל. קודם כל, הטקסט התלמודי מתחיל בהיפוך תפקידים. במקום שאליהו הנביא, גורם הסמכות השמימי, יאיר את עיני החכמים, אנחנו מוצאים את החכמים מסבירים לאליהו הנביא ועונים על שאלותיו. סיטואציה הפוכה מהמקובל בתרבות היהודית; והלוא אליהו הנביא הוא שאמור לענות על שאלות (תשבי יתרץ קושיות).
מלבד היפוך התפקידים בעצם העובדה שהחכמים מסבירים לאליהו, דעתו של אליהו מובאת “באותה נשימה” עם דעת חכמים, משל היה אחד מהם. ההיררכיה מופרת. דעתו של הנביא השמימי, שנמצא בעולמות העליונים, אינה נחשבת יותר מדעתם של החכמים האחרים.
חשוב גם להזכיר את נושא השיחה, השלושה מדברים על מצב של כאוס, על אסונות, ומנסים לברר מה גרם להם.
הבה ניזכר ברקע לשיחה זו. רבי נהוראי הוא אמורא מהמאה השנייה לספירה. הוא חי אחרי החורבן המזעזע שהמיט מרד בר כוכבא. באותה תקופה הגלות הייתה דבר ממשי. מאות אלפי מורדים ואזרחים יהודים נהרגו, מקומות יישוב מרכזיים של יהודים נחרבו, הסנהדרין הוגלתה לאושא בגליל.
בתקופה זו התרחשו שני תהליכים:
- החכמים ניסו להחזיר לעצמם שליטה, וזאת באמצעות הגברת סמכותם אפילו כלפי שמיא (דבר דומה קורה גם בתלמוד הבבלי).
- החכמים ניסו ליצור הבחנה בין התרבות ההלניסטית לבין התרבות היהודית, תוך יצירת בידול שמהותו “אנחנו והם”: “אנחנו” לא הולכים לקרקס ולתיאטרון, כי “הם” הולכים למקומות האלו; “אנחנו” ממשיכים להפריש תרומות ומעשרות אפילו שאין לנו מקדש או משכן; והכי חשוב – “אנחנו” שונים מ”הם” בכך שאנו יוצאים נגד משכב זכר.
חשוב לי להדגיש, בתקופה ההלניסטית היה מקובל לקיים יחסי מין עם בני המעמדות הנמוכים, ובכללים נערים, משרתים ונשים. מי שקיים יחסי מין עם גבר לא נחשב לאדם בעל מיניות שונה. לפי הניסוח במסכת ברכות הבעיה לא הייתה עצם היחסים, אלא תפיסתם כלקיחת דבר שאינו שייך לך. יחסי מין בין גברים פורשו כמעשה שהוא לשם ההנאה בלבד ולא למטרות נישואין. בהקשר זה ראוי לציין שבמסכת ברכות לא הוזכר האיסור המקראי על משכב זכר (ויקרא יח, כב), דבר המחזק את ההשערה שאותו איסור מהתורה נוגע למעשה הפולחני ולא אוסר על כך באופן גורף.
הכללת משכב זכר עם התרופפות בשמירה על תרומות ומעשרות והליכה לתיאטראות ולקרקס מדגישה את האלמנט התרבותי של האיסור ואת החרדה מפני שינויים תרבותיים, ובהן חרדה מפרקטיקות מיניות “שונות”. משכב זכר נתפס כדבר שלילי בגלל שצוין יחד עם שלל בעיות חברתיות, שהתעוררו לאחר החורבן ועם התפשטות התרבות הזרה בארץ.
מכאן עולה השאלה, האם הקטע התלמודי שהבאנו הוא טקסט הומופובי?
לדעתי, התשובה היא כן. אני חושב שהטקסט הזה נגוע בהומופוביות בגלל הרידוד של מערכת היחסים לכדי אקט מיני, והרידוד של אקט מיני לכדי תנועה. להגיד שגבר שנמצא באינטימיות עם גבר אחר הוא “מנענע איבר” זה דה-הומניזציה לרגשות האנושיים שמתלווים למיניות. הטקסט מביע רצון להציג את המיניות החד-מינית כפרקטיקה משפילה, טכנית, סיפוק מיידי וחסר התחשבות בהשלכות.
לשנות את השיח העכשווי
אחרי שלומדים את הקטע הזה אפשר להבין יותר שיח דתי הומופובי. להבין, אבל לא להצדיק. ההבנה מאפשרת לנו גם לדעת איך לעקור את ההומופוביה. במקום דה- הומניזציה, יש להעלות על נס את האנושיות. תחת רידוד הרגשות הרומנטיים, אפשר לדבר על אהבה בין בוגרים. אהבה בין אנשים אינה אקט של סיפוק יצרים, אינה פעולה משפילה.
הגיע הזמן לגשת לטקסטים מנקודת מבט חדשה, לראות את הפן האנושי של מערכות היחסים החד-מיניות במקורותינו: להתפעם מהרגשות העזים שיונתן חש כלפי דוד, להצטער נוכח כאבו של רבי יוחנן, שצווח וביקש להחזיר לו את אהובו, ריש לקיש. ובעודנו עושים זאת נזכור את הלבבות הפועמים של לסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנסימיות וכל שאר הקשת הקווירית.
