אני מספיק מבוגרת כדי לזכור את הימים שלפני רצח רבין, את התגובה שראיתי בסביבתי לרצח, ואת התחושות המורכבות שעלו בי כשנחשפתי לנקודת המבט האחרת, שאינה כה בטוחה בעצמה ומהללת את הנס ואת ההשגחה האלוהית על עם ישראל, שבכל דור ודור מצילנו. הימים היו ימי הסכמי אוסלו, אופוריה ציבורית ואוטובוסים מתפוצצים. קזינו ביריחו ופחד ברחובות. תקווה לימים טובים וקיצונים שמשתוללים. אצלנו, הימים הללו נחשבו לימי אסון. הוצאנו מהפנימייה באוטובוסים להפגנות בירושלים, בעיקר.
משפחתי וחינוכי שייכים לזרם חב”ד, תנועה שמתעקשת לכנות עצמה “א-פוליטית”, אף שהיא עוסקת בנושאים פוליטיים ועוד איך. העיתונים שלנו היו מלאים במאמרים קשים ונוקבים, פסקי הלכה נגד המהלכים המדיניים, רבין וקבוצת אוסלו נחשבו רשעים מתועבים, וגם ההתוועדויות הרבות שהיו באותן שנים הוקדשו לסיפורים, לתפילות ולאמירת “לחיים” להצלת עם ישראל וארץ ישראל. ימין-מלא. ארץ ישראל בסכנה – הבה נצא להפגנה!
במוצאי שבת באותו 4.11, בפנימייה, כרגיל, הוקרן סרט על הרבי. כך מוציאים את השבת אצלנו, הבדלה ואז סרט של הרבי. כלומר, הרבי אומר “שיחה” ואנחנו, בנות מכיתה ז’ עד כיתה י”ב, אמורות לשבת, לשאת עיניים אל המסך הקטן ולספוג קדושה. איני בטוחה שדווקא באותו מוצ”ש השיחה של הרבי נסובה על ענייני שלמות הארץ, אם כי לא מופרך. ואז הייתה התפזרות. אני, בשכבה הצעירה בפנימייה, הייתי אמורה להיכנס לחדר, לכוף ראש וחלוק מפני אימת “כיבוי אורות”, בעוד שאר הבנות בפנימייה חוגגות את הערב, בסידור ארון בלתי נגמר או באיזו התבחבשות חברתית – מן הסתם, ולהיפטר למיטותיהן כל שכבה והשעה שלה. בעשר וחצי הבניין אמור לדמום. אלא ש. אלא שבעשר בערב נשמעה צעקה מכיוון אזור הטלפון הציבורי. אחת הבנות בי”ב דיברה עם אימא שלה, שיחה בעשר בלילה הייתה פריווילגיה של הגדולות, וזו אמרה לה “רבין מת”. הצעקה התגלגלה בכל שש הקומות של הבניין, מדריכה זריזה השתחלה למשרד, בררה קלטת ניגונים שמחים במיוחד, הכניסה לטיפ המחובר למערכת הכריזה, הפעילה את הרמקול וקראה, נס גדול היה פה. הריקודים והשמחה נמשכו זמן רב, כיבוי אורות בוטל. רק מדריכה אחת עמדה בפרץ, מנסה, בחוסר הצלחה בולט, לצעוק לכולן להירגע, לכבות את המוזיקה ולהיכנס לחדרים. הוא יהודי, היא צעקה, אבל הוא יהודי. וקולה נבלע. אחת החברה’מניות רוקנה עליה כוס מים, והמדריכה השתתקה.
האווירה החגיגית נמשכה גם למחרת. אני זוכרת את המורה להיסטוריה מסבירה לנו כמה גדולה הצביעות של החילונים, שבמקום לומר תודה לקדושברוכהוא ולהכיר בנס הגדול, הם עצובים ומדברים בקולות שקטים. חוסר הכרת הטוב שכזה.
כמה ימים אחר כך, עדיין בתוך שבוע האבל, הלכתי עם אם הבית למרפאה. בשנה הראשונה שלי בפנימייה הייתי חולה המון. אז עוד לא ידעתי לאיית “פסיכוסומטי”, אבל את תסמיניו הרגשתי היטב. באותה הזדמנות הלכנו למרפאה בשל כאבי בטן מייסרים שלי. הטלוויזיה דלקה, תוכנית בוקר כלשהי. אם הבית קמה לשירותים ואני העזתי להתקרב לטלוויזיה, להקשיב.
קשה להפחית בעוצמת התדהמה שלי, למשמע נקודת המבט האחרת כל כך. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי, באופן הברור ביותר, שכלל לא בטוח שהאמת נמצאת אצלנו באופן בלעדי. הוקרנו קטעים מחייו של רבין, דיברו עליו, על חייו, על הישגיו, על חזונו – מילים יפות, מרוככות פי מיליון מהמילים הקשות והמצליפות שעד לאותו רגע שמעתי בכל הקשור לאיש. אחר כך דיברו על הקרע בעם, ואני השתוממתי. קרע, איזה קרע, כולם הרי מאושרים שניצלנו מהעברת המדינה, ככה כמו שהיא, לידי מרצחים אכזריים. איך יכול להיות שהיו מי שהתעצבו על כך, והם לא האויבים שלנו, אלא אנשים שמדברים באופן שנעים לשמוע, בעברית, נראים כאוהבי העם.
היה לי מזל שאם הבית התעכבה. צפיתי בטלוויזיה דקות ארוכות והצלחתי לייצר שאלות, לסדוק מעט את חומת הידיעה הברורה בכל הקשור לטוב ורע. אומנם כאבה לי הבטן בטירוף, אבל הצלחתי להבחין בשינוי הפנימי שלי, מאופוריה על נס הצלה בלתי רגיל לתפיסת עולם מעט יותר מורכבת. אולי שם, במרפאה הקטנה בצפת, מול מסך הטלוויזיה ותוכנית הבוקר על רבין, נפערו הסדקים הראשונים באידיאולוגיה הבצורה שלי.
