כל כך הרבה נכתב ונאמר על אלוהים, על עולם הבא ועל אמונה. אני לא מתכוון לחדש ובטח שלא לקבוע דבר בנוגע לכל אלו, אלא רק לענות על שאלה שנשאלתי לא אחת: “אתה לא דואג לעולם הבא שלך, אתה לא מפחד מהגיהינום?”
ובכן, כאדם פשוט איני יכול להוכיח דבר באשר לקיומו או לאי קיומו של העולם הבא, גן עדן וגהינום. שוק הדעות גדול מדי בתחום הזה. אלו אומרים שיש גהינום ואלו אומרים שאין, אלו מספרים שנחקרו בבית דין של מעלה בזמן שהיו במוות קליני ואלו טוענים שאין לסיפורים האלה בסיס. ואני, הקטן, עומד בצד ואיני יודע מי צודק ומי הוזה, אני צריך לחקור המון כדי לדעת.
אז למה אני לא חוקר?
מאותה סיבה שאיני חוקר על נגיף הקורונה ועל מחלת הפוליו לפני שאני מתחסן מפניהם. אני יודע שאין לי כרגע מספיק משאבים כדי לחקור את הנושאים האלו לעומק, ולא נותר לי אלא לסמוך על אנשי המחקר. האינטואיציה שלי קובעת אם לסמוך על אלו שממליצים להתחסן, או על מתנגדי החיסון. ייתכן שכאשר אגיע לבית דין של מעלה אגלה שלא הייתי צריך להתחסן, אבל כרגע אני פה, למטה, והמשאבים מוגבלים. על כן החלטתי לאפשר למערכת קבלת ההחלטות שלי לעשות את העבודה.
גם בשאלה “האם אפשר לשתות מים מהברז בהודו או לא?” הדעות חלוקות. מהר מאוד הבנתי שאפילו אם אטרח ואנבור רבות בנושא באינטרנט, יגיע השלב שבו אצטרך לסמוך על איש מקצוע זה או אחר, להאמין לכתוּב באחד הטורים, ולאפשר לאינטואיציה שלי לקבל החלטה.
ובנוגע לאמונה באל הגדול, בגיהינום ובעולם הבא: אין לי די משאבים כדי לחקור את הנושא לעומק, ועל כן בחרתי לסמוך על אלו שעוסקים בנושא, ולבסוף – על האינטואיציה שלי. במקרה הזה, האינטואיציה שלי אותתה לי לא לקחת ברצינות את רעיון האל המסורתי.
הסיפור עם הסיאנסים מדגים היטב את הנקודה.
לפני כמה חודשים נקלעתי לשיחה עם אבי בנוגע לשאלת העולם הבא. הוא שאל: “איך אתה יכול שלא לדאוג לעולם הבא, וכי אינך מפחד מהגיהינום?”
“לא”, עניתי. והוספתי שלא אני ולא הוא יכולים לדון בנושא הזה, ובכל מקרה, ביום-יום, אני לא ממש מוטרד ממנו.
אבי התאכזב, הוא רצה לדון איתי בנושא. כדי לשכנע אותי להתחיל לדאוג לעולם הבא שלי, הוא החל להציג מיני “הוכחות”. אחרי דין ודברים, כשחשבתי שסיימנו, הוא שלף את הטיעון המנצח ושאל בביטחון רב: “סיאנסים, ראית?”
“לא ממש”, עניתי.
“תראה סיאנסים, ואז נראה מה יש לך לומר”.
באותו ערב הקלדתי בשורת החיפוש ביוטיוב: “סיאנסים”.
אינספור תוצאות. הסרטונים התפלגו לשני מקורות: סרטונים שהעלו “חברים של אבא” – רבנים מארגונים שונים, וסרטונים שהעלו “חברים שלי” – פרופסורים וחוקרים מרחבי העולם.
התחלתי לצפות.
אחרי רבע שעה הסקתי שלא אני ולא אבי יכולים לנהל דיון בנושא, משום שפשוט אין לנו שמץ מושג בעניין.
ניגשתי לאבא ושאלתי אותו למה התכוון כששאל אותי בביטחון כה גדול: “סיאנסים, ראית?”
הוא ענה, שוב בביטחון רב: “מה זאת אומרת? כולם יודעים שסיאנסים הם הוכחה לקיום האל והנשמות”.
הופתעתי מאוד מהתשובה. “כולם? אתה יודע איפה כולם נמצאים היום? ביוטיוב! ואתה יודע מה רואים ביוטיוב? סרטונים של חברים שלך וסרטונים של חברים שלי, ואתה הרי מעולם לא חקרת את זה וגם לא טרחת לצפות בסרטונים. מאיפה הביטחון הגדול בנושא?”
אבא לא ידע מה לענות, אז עזרתי לו קצת: “תראה, אבא, אני ואתה אוהבים ללמוד בצורה יסודית. הבה נקדיש לזה זמן, זמן שהוא רק שלנו, ונחקור את זה יחד. שבוע אחד נצפה בסרטון של החברים שלך, ושבוע אחר נצפה בסרטון של החברים שלי. יחד נחקור מה בדיוק קורה בגזרה הזאת”.
הוא לא הסכים. אמר לי שהשתבשתי. הופתעתי, נפגעתי, כעסתי ובעיקר – בזתי לו על התמימות.
זמן מה עבר. השלמנו, התחבקנו, ונראה לי שהיחסים בינינו בסדר גמור, אבל מה שהסקתי מהסיפור הזה הוא שאמונה ונטיית הלב הן עניין של אינטואיציות. אבא שלי מאמין באמת מוחלטת אחת מכורח האינטואיציה הפרטית שלו, שמורכבת משלל חוויותיו בחיים ומהשפעת הסביבה עליו. מערכת קבלת ההחלטות שלו נוטה לכיוון הדתי-אמוני. אני, בשונה ממנו, חוויתי חוויות אחרות, אני נתון להשפעות סביבתיות אחרות, ומשכך, מערכת קבלת ההחלטות שלי שונה ונוטה לכיוון אחר.
ההבדל בינינו מסתכם בדבר אחד: הוא רואה את האינטואיציה כאמת אבסולוטית, ואני מבין שאינטואיציה היא החלטה שמבוססת על מכלול התחושות ברגע קבלת ההחלטה. הוא חושב שהוא יודע, ואני יודע שאני לא יודע.
שורה תחתונה: מבחינתי, נכון לעכשיו, כל הדיבורים על גיהינום ועל עולם הבא הם סיפורים בעלמא, ואני לא ממהר לפחד מכל סיפור, אלא אם מדובר בסיפור ממש טוב, כזה שיגרום לאינטואיציה שלי להחליט להתייחס לנאמר ברצינות. הסיפור על עולם הבא ועל גהינום לא תפס אותי חזק, כמו הסיפור של הקורונה, למשל.
אני מרגיש כה שלם עם הטענה הזאת. אני חושב שגם אם לאחר מותי אגיע לבית דין של מעלה ואשב מול אלוהים ומשרתיו, אוכל לשכנע את ההרכב מדוע זה פשוט לא רציונלי להאמין בתורת משה כאמת אבסולוטית.
אני חושב שיעריכו את זה שלא הייתי תמים, ויעבירו אותי ישירות לשורה הראשונה בגן העדן.
אני מזמין גם אתכם ואתכן להשתמש בטיעון הזה.
נתראה בגן עדן.
