“שוכן עד מרום וקדוש שמו” קולו של החזן הסתלסל ברחבי בית המדרש. יצאתי למטבחון בית הכנסת, לקפה של בוקר ולפגישה חטופה עם ידידי ר’ יעקב (רעבּ יענקף, אם תרצו) רב ואנוס. יום יבוא ואספר לכם עליו ועל חברו, שניהם אנוסים כמוני, מאותו רחוב, קהילה ושטיבל אי שם בצפון הארץ. עוד אספר איך נפגשנו ועוד מעלילותינו.
אומנם העת לא כל כך מתאימה לשתיית קפה, אבל דווקא עכשיו, כשכל המתפללים בפנים, אפשר לחמוק למטבח בחלקו האחורי של הבניין בלי לחשוש מעיניים בוחנות. ליתר ביטחון, אנחנו מערים את הקפה לכלי שני לביטול חשש בישול בשבת, לכל הדעות.
ר’ יעקב ימסור שיעור אחרי התפילה, ובינתיים הוא מבקש להגג איתי בין גברא לגברא, בתוכם על פרקי הריאליטי האחרונים ששודרו השבוע ועל החדשות בביצת האנוסים. הוא מנופף בידיו, כדרכם של דרשנים ומוסרי שיעורים, כולו אחוז סערה כאילו מפצח קושיא בשיטת אחד הראשונים.
בסיום השיחה אני חוזר לבית המדרש ולתפילה. הבן יקיר לי לא שם לב ל”הפסק” שלי, השהיית הדיבור באמצע התפילה. אני שר עם כולם “אל אדון”, ובסיום התפילה מתיישב להקשיב לשיעור של ר’ יעקב.
הפעם הוא מדבר על כוונות בתפילה. נושא חשוב מאין כמותו.
שנינו לא הנחנו תפילין יותר מחמש שנים, אבל החיים ממשיכים. הוא עומד על במת ארון הקודש, הסטנדר לפניו, ערמת ספרים פתוחה מעל, והוא מצטט ברייתות ואגדתות, ראשונים ואחרונים, להוכיח בדיוק איך רצוי וכדאי להגות ולכוון בעת קריאת השם המפורש בתפילה.
אני שואל שאלת מחץ. הכול מביטים בי. אני מתאפק לא לצחוק. גם הוא מתאפק. אילו רק ידעו איפה שאלתי את השאלה הזו בפעם הראשונה. אתמול בערב יצאנו שנינו, יעקב ואני, למועדון בתל אביב. לבושים ג’ינס וטריקו שהחלפנו ברכב, השיער מרוח בג’ל, להדביק את הפאות, והזקן גם הוא נמשח ונמתח לאחור. צללנו בים האלכוהול, בריקודים, באווירה.
אבל לפני שנסחפנו לרחבה, תוך כדי השוט הראשון, עברנו על סקיצת השיעור.
