פסטיבל הרוק וורכטר – יומן מסע
נהורא שגב
אבודים בסבך הג'ונגל המוזיקלי, רוצים להבין בז'אנרים אבל אין לכם כל כך את מי לשאול, הנפש כמהה למוזיקה איכותית אבל ההשכלה מסתכמת בבקיאות ברפרטואר של אברהם פריד (המלך!) ומוטי שטיינמץ (הנסיך!), נהורא שגב, חיה מוזיקלית במלוא מובן המילה, בסדרת טורים מלאי קצב וידע שנשפך בצלילים ובחן. כתבה ראשונה – נוסעים לפסטיבל וורכטר (Werchter) בבלגיה!
מדריך למפסטבל המתחיל
אם חשקה נפשכם להשתתף בפסטיבל מוזיקה כלשהו, לבד מהמהלכים הברורים כגון רכישת כרטיסים, ארגון מקום לינה ודרך להגיע אל הפסטיבל (במקרה שבחרתם שלא לישון שם) יש להצטייד במנות גדושות של סבלנות, כמובן. ואם היא אוזלת, כדאי שיהא איזה כדור רגיעון בהישג יד. ואם הפסטיבל באירופה (או בכל חו"ל שאינו מאופיין במזג אוויר מדברי) רצוי גם מפת ניילון דמוית מעיל גשם, שמסתבר טרנדית למדי בקרב חובבי הז'אנר. מדובר בפיסת פלסטיק דקה שאפשר לקפלהּ לריבועון קטן ונטול משקל, ולהוסיפה לאמתחת בקלות. ולכל מרימי הגבה האקולוגית, הרי זו פיסת הניילון הרב־שימושית ביותר בעולם.
מלבד כל זאת, חשוב להיסגר על הליין־אפ. אם אתם אנשים המתורגלים ב"חרדת החמצה" (FOMO) נסו לבחור להקות שהכי חשוב לכם לנכוח בהופעות שלהן, ולשחרר את השאר. "תפסת מרובה לא תפסת" זהו ביטוי מכאיב שבהחלט יכול להתגשם לכם בחוויה הזאת.
בין שמדובר בפסטיבל להקות רוק ובין שמדובר בפסטיבלים בז׳אנרים מובחנים אחרים, כגון "טראנס", "טכנו" , "בלוז" או "גאז'", חשוב להציב יעדים ברורים ולתרגל גמישות, כדי שלא תמצאו את עצמכם מתעכבים יתר על המידה על הקטנות, בעוד הסטנדרט הגבוה מדי שהצבתם אינו מצליח לעמוד בציפיות.
ואז תגיעו לשם, לבמה המרכזית, להופעה הראשונה שרציתם לראות.
לאלו מכם שאינם משתמשים בקיצורי דרך המביאים לשינוי או לזינוק התודעה, נדרשת סבלנות והתמסרות; לעמוד מול הבמה שעות ולהזין את הנפש במוזיקה שבחרתם. וכך, לאט לאט, גם בלי הדרכים המקוצרות, הקסם יתרחש ותרגישו את החיבור הזה. הטבעי. הרגוע. והלב ירגיש שהוא מונח בדיוק במקום שלו, וזה קורה ברגע שמסיימים לתכנן מה אמור לקרות – ומתחילים לקרות.
והחיבור הזה, זה הדיבור!
אז מה קורה שם, בהופעות?
אתם משלמים כסף בשביל חוויה שאינה דומה לישיבה בבית מול מרקע, או להאזנה למוזיקה באוזניות. הקהל הרב שמסתנכרן איתכם באותו התדר, על אותה אנרגיה, זה מה שמייצר את ההבדל ואת החוויה האנרגטית המופלאה הזאת.
והכול תלוי בחיבור, חיבור של הקהל אל הלהקה וחיבור של הלהקה אל הקהל.
אפשר להרגיש מתי הלהקה באה לתקשר ולשתף את הקהל במופע, ומתי היא סתם באה לדפוק שואו וללכת. לפעמים יש דיסוננס בין הציפיות של הקהל ובין מה שהלהקה רצתה להביא לבמה. (קראתי פעם בכתבה על ג'ים מוריסון, סולן "הדלתות", שבמהלך שנות הפעילות שלו הוא יצר לעצמו דמות פרובוקטיבית מאוד, ובהופעות הוא היה כל כך מחוק מסמים ומאלכוהול שבהרבה מהן הוא פשוט דיבר והטיף ממשנתו, במקום לשיר. לימים הסביר שהיה בטוח שהקהל בא כדי לראות את הפרובוקציה, ולא בשביל לשמוע את המוזיקה שלו. וכך, בניסיון לרצות את הקהל, הוא הקצין את הדמות שלו, דבר שגרם לו לשכוח את העיקר, את הסיבה שלשמה החל לעסוק במוזיקה).
חיבור נדרש נוסף הוא בין חברי הלהקה. לא היינו רוצים לצפות בקבוצת אנשים שאנו מעריצים את פועלם מנגנת כאילו כפאה שד. אנו נוטים לשאת עיניים אליה, אל הלהקה, כחבורה מגובשת והרמונית. החיבור בין החברים חשוב והיעדרו – או קיומו – מורגשים מאוד.
אנרגיה של פסטיבל
פסטיבל הוא אירוע הכולל מספר רב של הופעות חיות, משמע, הוויה מתמשכת של החוויה האנרגטית החזקה הזאת. דבר שמתעצם אם בחרתם גם ללון במתחמי השינה בשטח האירוע, וכך אתם סופגים את ההוויה בימים ובלילות, עד לנעילת הפסטיבל.
הפסטיבל שעליו אספר, פסטיבל רוק, הז'אנר המועדף עליי, נערך בעיירה וורכטר בבלגיה, ומכאן שמו. לא ישנתי במתחם הקמפינג, כי רציתי להפריד את חווית הפסטיבל משנת הלילה שלי. רצון זה הביא אותי ואת חברתי להתגלגל בתחבורה ציבורית ובהסעות ברחבי בלגיה, שזוהי חוויה בפני עצמה.
שתי מטרות־להקה מרכזיות עמדו לנגד עיניי: ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys) – שהוקמה בשנת 2002, להקת רוק אלטרנטיבי, ו-מיוז (Muse) – להקת רוק אלטרנטיבי ותיקה יותר, ששיריה גולשים לאזורי הרוק סימפוני והפרוגרסיב מטאל. מובן ששמות נוספים הכריעו את הכף למען רכישת הכרטיס, כמו להקת רד הוט צ'ילי פפרס (Red Hot Chili Peppers) שהיא עבורי נוסטלגיה מתוקה, המוזיקאי איגי פופ (Iggy Pop), עקב אותה סיבה, וסטרומאה Stromae)), שאומנם שר בסגנון היפ־הופ אלקטרוני, אבל מהסוג שאני אוהבת.
רשמים ודוח מצב
בגדול, היה נהדר! תקצר היריעה מלתאר את החוויה המעצימה שהייתי שרויה בה. אלו ההופעות שמבחינתי העפילו לטופ: מיוז, רד הוט צ׳ילי פפרס, אוסקר אנד דה וולף וליאם גלאגר.
מיוז: עלו על כל ציפיותיי והופיעו נהדר. היה חיבור מלא בין חברי הלהקה, למרות שהסולן שלהם (במפתיע) נראה יותר כמו מורה לתושב״ע מאשר הרוקיסט המושחז והווקליסט שהוא. זה לא הצליח לפגום בחוויה ההרמונית, המטורפת, שהם הצליחו לייצר ולהביע על הבמה. לחלוטין היה שווה את הסבל של התאפקות לשירותים במשך כל השעות הארוכות של הציפייה וההופעה.
רד הוט צ׳ילי פפרס: פשוט מושלמים! דוגמה נהדרת ללהקה שהתבגרה בכל כך הרבה חן. התקשורת ביניהם מזכירה תקשורת של זוגות שנשואים שנים רבות והגיעו למסקנה שבטוב, ברע, במכוער ובשיניים תותבות הכי נינוח להם זה עם זה. אבל בקטע של "ובכן, ראינו עולם! העולם כרגע רקע מתחלף, ואנחנו נשארים עם הגיטרות ביד והמוזיקה האלמותית שלנו". הסולן גורר רגל, הגיטריסט עם הסולואים הכובשים ופרצוף שכבר לא טורח להסתיר את המאמץ, והבסיסט שרואים שהוא הבוגר והרגוע שבחבורה, ושיש לו קול של דבש. בקיצור, הופעה מושקעת ומרגשת. נהניתי ברמות של גולדן רינג, וזאת לאחר שעות של ציפייה והשתחלות לא הכי חוקית עד הגדר, היה שווה כל תו ותו.
אוסקר אנד דה וולף: הבחור המתוק הזה! בהתחלה הופיע על הבמה עוטה מסכה נוצצת, ועיניי התגלגלו. אבל הוא נכנס לזה לגמרי, באופן שגרם לי להעריך את הדמות על כל תנועותיה החינניות, כי החיבור שלו לעצמו היה בולט וניכר.
ואז, כשהורדה המסכה, הופתענו לגלות נער שופע חיוכים. העיניים שלו היו כה יוקדות ומלאות הבעה שנשביתי בקסמו לחלוטין. בבת אחת התפוגגו בי מתחים רבים והוחלפו בנעימות הנעה בכיוון הרוח.
לצערי לא הכרתי אף לא שיר אחד שלו, אבל זה לא מנע ממני להכיר להבא. וכמובן, להישאב לתוך האנרגיה החלומית שיצר, לבהות בו מפזז בשליטה מלאה על הגוף, בשילוב של חדות ורוגע והכי חשוב – מיקוד. היה נהדר לרקוד מולו בלי הפסקה ולהתמלא מחדש בכוחות שהיו צריכים להיות לי, ושהתגלו מחדש.
ליאם גלאגר: כשהוא עלה התבהרה בי מחשבה, כי בניגוד לאלו שמזדקנים בנחת, הבחור הזה הוא מאלה שבאים בפוזה ישנה, שאולי שגשגה באייטיז אך כשמנסים להשליט אותה על הדור העכשווי זה יוצר תמונת מצב תמוהה, בין קורעת מצחוק למעוררת השתאות (אגב, הלכתי על שתי האופציות).
טוב, אחרי הכול הוא בא מלהקת "אואזיס'", שהיא בין להקות הרוק הנחשבות והאהובות ביותר של שנות התשעים. הוא ואחיו היו חברים מייסדים בלהקה. האחים ידעו ריבים וחילוקי דעות עד שבסופו של דבר נפרדו והתחילו להופיע כל אחד עם הרכב משלו, וחלקו ביניהם את זכויות היוצרים לשירים.
למרות הפוזה שלו, ההופעה הייתה מדהימה, ובחלק של שירי אאוזיס נמסתי כליל.
ובל נשכח את המוסכמה האירופאית שנקראת דיוק בזמנים. בליין אפ צוין שההופעה בשמונה ורבע, והפלא ופלא – היא באמת מתחילה בשמונה ורבע! זה תענוג שהיה קשה להתרגל אליו, אבל עוד יותר קשה להיפרד ממנו.
ועכשיו לחלק הפחות חביב. נתחיל בסטרומאה, שכלל לא הופיע ובדיעבד הסתבר שבתיבת המייל שלי הסתתרה לה סיבה מעורפלת לכך, אכזבה מרובה.
נמשיך לאיגי פופ, שהופיע ביום הראשון של הפסטיבל. כמחדל הפקתי עצום הוחלט לשבץ את ההופעה הזאת באחד הביתנים הסגורים, המוגבלים בכמות האנשים. המקום התפוצץ כשעה לפני ההופעה, והדלתות ננעלו מול פנינו הנדהמות. לפתע החל לרדת גשם זלעפות ונאלצנו לרוץ כדי לתפוס מחסה, ולצפות בהופעה דרך מסך שהוצב בדשא. מאכזב למדי.
אבל האכזבה האמיתית הייתה ארקטיק מאנקיז!
אזכיר, זו ההופעה שלמענה בכלל באתי (לפחות חצי מהסיבות, ושמתי בה לפחות חצי מיהבי). יצאתי מאוכזבת ברמה של ריסוק מיתוסים. (בשביל לתפוס מקום שווה קרוב במה נמנעתי מהליכה לשירותים במשך שש שעות!)
הם עלו עם שיר די מייבש ולא מוכר. בגדול, רוב ההופעה כללה שירים חדשים ולא מלהיבים בעליל מאלבום חדש כלשהו, שלא הספקתי לשמוע. אך כשהגיע הזמן ללהיטים ישנים, ההגשה הייתה מנותקת מרגש וחיבור. זה היה נשמע כמו דקלום יבשושי, שמנסה להדביק את הקצב של המוזיקה, והיא בורחת לו, וכל זה בכריזמה של טייפ חלוד. הלהקה עצמה לא תקשרה כלל, היה נראה שכולם שם "ברוגז", וזה הורגש ממש. שום דבר לא תאם את הציפיות שלי, אפילו לא במעט.
למרות האכזבות, בסיכומו של פסטיבל – נהניתי מאוד.
לאחר כמה ימים באמסטרדם, לריפוי, נחתי בארץ אל מלתעותיה של השגרה, ואני חייבת להודות שלקח לי בול יומיים מנוחה עד שהתחלתי לברר על הפסטיבל הבא.
