אלול
חיים שפירא
א-ל-ו-ל!!!
זעקה זו שמהדהדת בעולם בימי הרחמים והסליחות מלווה בתקיעות שופר, הגיעה אף אל מפתני ליבי הסגור, ויחרד ליבי. ולא מפני פחדו ואימתו של הדין חרד אלא משום הרהור תשובה שחלף בו. ולמה החרידו הרהור תשובה? שכן שנינו המקדש את האישה על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר בדעתו בתשובה. הרי שאף רשע גמור, די לו בהרהור תשובה וכבר נהפך הוא לצדיק.
וזו סיבת חרדתו, מפני שהאדם, הולך הוא אל בית עולמו, כל ימי חייו מתנחם הוא במנוחת הקבר, בשלוות השאול, וכיוון שנהפכתי צדיק אבדה כל תקווה למוות הגואל שהרי, צדיקים אף במיתתם חיים הם, גזירת שמים זו עליהם לשאת עוון הדור ולסבול את חייהם לעולם ועד.
כך הייתי יושב, נאנח, שקוע ביגוני על היותי בפתע פתאום צדיק בן אלמוות הנדון להתייסר לעולם בחייו, חיים ללא תכלית וסוף, חיים נצחיים הגנוזים אך לצדיקים, ואיני יודע האיך אנצל מדינו של גן העדן הגהינומי הלזה.
עד שעלתה בדעתי הארה זו שהנה כל עניינו של חודש זה טמון בראשי תיבותיו, ומן המפורסמים שבהם, ומקורו כבר בספרות קדמונית זולה: א'וי ל'רשע ו'אוי ל'שכנו, ר"ת אלול. אלך ואדבק ברשעים, אבקש חברתם, אשכון בקרבתם.
ומעתה אף אם אכתב, ח"ו, בסיפרן של צדיקים גמורים עדיין מלך ממית ומחיה הצמיח לי ישועה.
"במתים חופשי".
