התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

המגזין

מאמרים על ידי אליאור מור יוסף

משפחה מעל הכול


בכל שנה מחדש, בחודש הגאווה, אני מזכיר לעצמי עד כמה קשה ללהט"בים שגדלו בחברה החרדית לצאת ולהשתלב בחברה הכללית. קושי כפול הוא לצאת גם מהחברה החרדית וגם מהארון. כחרדי למדתי בישיבות בבני ברק, ונשלחתי לטיפולי המרה. ההורים והחברה החרדית רצו לתקן אותי. היום אני יודע שזו הייתה טעות. מה יש לתקן? מה פגום בי בכלל? אין שום דבר פגום באהבה שלי. בחרתי לצאת ולהמשיך את חיי, אבל לא הסתפקתי בזה. משהו בער בי. רציתי לעשות שינוי בחברה. במשך שבע שנים הייתי בנתק מהמשפחה שלי. בזמן הזה הכרתי את עדי, בן זוגי היקר, ועברנו לגור יחד; סיימתי שירות צבאי בהצטיינות; סיימתי שני תארים בהצטיינות; הקמתי חברה מצליחה שעוסקת במתן טיפולים רגשיים מקצועיים לתלמידים שמתמודדים עם טראומות ומשברים בתוך מערכת החינוך. אני גאה בעצמי. יש לי הרבה סיבות טובות להיות גאה בעצמי. לעזור לבני נוער, להיות שם עבורם זו שליחות גדולה. קבוצה טיפולית לתלמידים שמתמודדים עם טראומה. הקבוצה מעניקה לילדים תחושת שייכות וכלים להתמודדות והתארגנות מחדש לאחר המשבר שחוו.   אחרי שמונה שנות זוגיות, ובעוד כשבועיים, עדי ואני מתחתנים, וזה מרגש מאוד! אבל עד לפני לא הרבה זמן הרגשתי שמשהו חסר... לכאורה, הגעתי לפסגת ההשתלבות בחברה שכל אדם חולם עליה. שירות צבאי משמעותי – יש. לימודים אקדמיים, לפחות תואר שני – יש. עבודה עם שליחות, הכנסה וסיפוק – יש. זוגיות חמה ואוהבת – יש. חברים – יש. התנדבות ומעורבות חברתית, אתם יודעים, להיות בנאדם סבבה – יש. יש לנו אפילו שתי כלבות, רכב טויוטה אחלה לגמרי ובקרוב קונים דירה. אז מה עוד חסר? מה עוד בנאדם צריך? נראה שמה שחסר לי הייתה המשפחה. למשל, לשתף את ההורים כשקשה, לשאול איך תולים מדף ואיך קודחים חור בצורה טובה. דברים כאלה. יצאתי והרגשתי בודד. שבע שנים של נתק. אף אחד לא היה שם איתי. בשנה האחרונה, מאז החתונה של אחותי הקטנה, חל שינוי משמעותי אצל ההורים שלי; הם פשוט התחילו לקבל אותנו. בפסח הם הזמינו אותנו לליל הסדר, התייחסו יפה מאוד לעדי, כיבדו אותו ונתנו לנו הרגשה מעולה. זה לא מובן מאליו בכלל. סלחתי להם על טיפולי ההמרה ועל הנתק. כי אחרי הכול  – משפחה זה חשוב. לא אכפת לי להיתפס כשמרן, אני באמת חושב שמשפחה היא ערך עליון. אני לא מצליח להבין אנשים שאומרים שמשפחה זה לא חשוב. אנשים מתרגשים מטיולים גדולים בעולם, מכל מיני דברים גרנדיוזיים אחרים, וזה אחלה לגמרי. אבל אני מתרגש ממשפחה. התרגשתי כשעברנו לגור יחד, התרגשתי כשהבאנו את הכלבה הראשונה שלנו ואחר כך גם את השנייה (ואולי בהמשך גם את השלישית? ילדים זה שמחה, לא?), התרגשתי מאוד מזה שההורים שלי קיבלו אותנו ומהתנהגות שלהם בליל הסדר, מהיחס לעדי כאל "חתן" שלהם ממש. עכשיו אני כבר לא מרגיש שמשהו חסר לי. כי סוף סוף יש לי את המשפחה.   אני מקווה שהסיפור שלי ממלא באופטימיות את מי שצריך, ומדגים שלא צריך לוותר על מה שחשוב לנו בחיים. אנחנו יכולים לאהוב, להגשים את עצמנו וגם להיות מחוברים למשפחה.   אז בחודש הגאווה הזה אני רוצה לתת תקווה לכל האנשים שערך המשפחה יקר ונחוץ בעיניהם; אנחנו לא צריכים לוותר על המשפחה שלנו. מגיע לנו להיות בקשר ולהרגיש שייכות וחיבור למשפחה שלנו. זה אפשרי. גם אם כרגע זה נראה הכי לא אפשרי בעולם. לפעמים צריכות לעבור שבע שנים של נתק, אולי פחות, אולי יותר, אבל בסוף זה קורה. מגיע לנו להרגיש גאים במי שאנחנו וגם להרגיש קרבה למשפחה שלנו.   חג גאווה שמח! לאתר של אליאור לסיפור חייו של אליאור וסיפורם של יוצאים נוספים שסללו את דרכם מחורבן לתקומה.  

וקוי ה' יחליפו כוח!


יצאתי מהחברה החרדית בגיל 18, לפני עשור כמעט, ומאז אני חי את החיים שבחרתי לעצמי וטוב לי. התקופה הזו, של יולי-אוגוסט ו-"החופש הגדול", מזכירה לי את ימי "בין הזמנים", כשעוד הייתי בחברה החרדית. באותם ימים הייתי תלמיד בתלמוד-תורה, ותמיד הפריע לי שלבנות יש חופש ארוך יותר מלבנים. זוכרים את זה? הסבירו לנו שהבנים צריכים להמשיך ללמוד תורה והבנות לא. אבל אותי זה עצבן. קינאתי באחיותיי, שהיו נשארות לישון עד מאוחר, ואני הייתי צריך לקום מוקדם ולמהר לתפילה בכיתה. נראה לי שכל מי שיצא מהחברה החרדית יבין על מה אני מדבר. לנו, הבנים, מכרו סיפורים על כך שאנחנו חשובים יותר, משמעותיים ועוד... אבל בתכל'ס, היה לנו פחות חופש. סתם התאמצנו יותר. אני זוכר את הקייטנות שהיו מארגנות ילדות בנות 11 בחדרי המדרגות, מתנסות בתפקיד אימהות קטנות, מחלקות שוקו ולחמנייה, מפעילות את הילדים ומרוויחות כמה גרושים. אם את קוראת את השורות האלו והפעלת קייטנה כזו בילדותך: דעי לך שהרווחת, לבנים לא הייתה בכלל הזדמנות כזו. והיו בנים, כמוני, שממש קינאו בבנות כמוך. החלום המתוק שלי היה להפעיל קייטנה בחופש. לקום מאוחר. להיות "בת" לזמן קצר. מובן שלא סיפרתי על הרעיונות המופרכים האלו לאיש, כי אתם יודעים – נו, זה לא ממש "מתאים" או "מקובל". אבל רציתי. ממש רציתי. אם יש כאן בנים שעברו חוויה דומה אני ממש אשמח שתכתבו לי כדי שאדע שאני לא לבד ושיש עוד כאלו שחוו את זה. מה ההיגיון שעומד מאחורי כל זה? דורות של בנים חרדים גדלים בלי חופשה ארוכה. עד גיל 18 לא היה לי "בין הזמנים", אחד, ארוך ונעים כמו של הבנות. נכון, בנות לא היו חזניות בתפילה, לא היו במוקד קבלת ההחלטות, אבל היה להן משהו שלנו לא היה: חופש של חודשיים! עם קייטנות ומשחקים ושוקו ולחמנייה וכיף. מי בכלל צריך להיות במוקד קבלת ההחלטות, להיות חזן בתפילה, כשיש לך חופש גדול? לקום מאוחר זה הרבה יותר שווה. בלי קשר. כשהייתי חרדי, תמיד הצד של הבנות היה נראה לי מעניין וצבעוני יותר. הייתי מתגנב לשיחות של אימי וחברותיה, נהנה מהריכולים, הדיבורים על המתכונים והפשטידה החדשה, שאהובה השכנה הכינה, הסיפורים על השמלות החדשות לחתונה של מוישי. זה עניין אותי הרבה יותר מהצד האפור והיבש של הבנים. בצד "שלנו" הייתי שומע חידוש על פרשת השבוע או סיפור משעמם. נו, באמת. אין ספק: החיים בחברה החרדית לא היו פשוטים עבור כולנו. ובטח שלא פשוט להיות אישה בחברה החרדית. אבל אם יש נושא אחד שיש בו חוסר צדק שזועק לשמיים, הוא האפליה ב"בין הזמנים". [caption id="attachment_16421" align="alignnone" width="1800"] בתמונה: אני, עדי, בן הזוג שלי, ויולי הכלבה שלנו, מטיילים ומחליפים כוח.[/caption]   היום, כשאני כבר ילד גדול בן 28, אני מקפיד, בכל יולי-אוגוסט מחדש, לעשות תיקון ל"בין הזמנים" שנגזל ממני בילדות. בתקופה הזו אני חוזר לילדות, קונה לי שוקו, מדמיין שאני מפעיל קייטנה מוצלחת בבניין הכי מרכזי בשכונה החרדית, ומבלה בחופש ארוך ומהנה. וכמו שנהגה לצטט המנהלת המיתולוגית במכתב שהייתה משגרת לכלל התלמידות, בכל שנה מחדש, לקראת החופש הגדול: "וקוי ה' יחליפו כוח". אליאור מור יוסף הוא יוצא מהחברה החרדית, עובד סוציאלי המתמחה בטיפול בילדים ונוער, מרצה על סיפור חייו ופעיל חברתי בקהילה הגאה