התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

המגזין

מאמרים על ידי שרה איינפלד

אשמה וריפוי


תקופת החגים והימים הנוראים יכולה להוות טריגר עבור יוצאים ויוצאות החברה החרדית, גם אם לפני שנים רבות. תחושת האשמה הנטועה בנו מינקות יוצאת לאור בזמנים שהיוו בעבר סמל לחשבון נפש והכאה על חטא. על דפוסים עתיקים ולא יעילים ועל הדרכים להיחלץ מהם למקום של ריפוי ותשובה אמיתית, תשובה שאנחנו חייבים אך ורק לעצמנו, בכתבה שלפניכם.   כילדה קטנה, החיה בעולם דיכוטומי של שחור ולבן, מותר ואסור, הייתי מאשימה בכל דבר רע את השם. שעות ארוכות שהייתי סגורה בעונש בחדר השירותים הקטן, גרמו לי לפתח כלפיו תחושות שנאה, כי הרי אם אני בעונש, זה בגלל השם, לא? אם בדרך עקיפה, כי גרבתי גרביים קצרים שהוא לא מרשה, אז בגללו נענשתי; ואם בדרך ישירה - השם עושה הכול, והוא מנהל כל שניה ושניה בחיי, הוא הכניס אותי לעונש בכבודו ובעצמו. הייתי עוצרת את הנשימה מרוב כעס ותסכול, ומסננת: השם אתה רע! אני שונאת אותך! הלוואי שתמות!   אמונה כאינפוזיה כבר מגיל צעיר מאוד מוטבעת בנו אמונה, מוטת אידיאולוגיה, צרה ונישתית, אודות דמות פטריארכלית היושבת במרומים, דנה לשבט ולחסד, בוחנת חדרי כליות ולב. היא מתבאסת מאורך הפאה שלנו, מרגישה מחוללת ומרומה אם קראנו את קופיקו, מרגישה אושר במשרדי קופת העיר וכמובן נוטה ללא מתינות לרב ספציפי של כל עדה ומגזר בנפרד. דמות האל עברה גלגולים רבים מקדם ימי האנושות, שבטים ועמים עתיקים ריצו את פניה באלפי דרכים שונות. ידוע כבר בימי קדם על שבטים מונותאיסטים ועל דתות מרובות אלים אבל לו נעמיק במולדת האלוהים, נוכל להיווכח שאותה קדושה עילאית שחשו בני ישראל במשכן למול הפרוכת, לא מן הנמנע שהייתה גם מנת חלקם של אנשי האינקה למול הצלם והתרפים.   מה שהשם רצה מנהיגי ומסלילי הדרך החרדית השתמשו באותה אמונה זכה עליה גדלנו מילדות, וניצלו אותה למטרות ציניות וחברתיות. בעיניהם ורק בעיניהם, הקדוש ברוך הוא לא הסכים שנשחק עם הילדים הספרדים מהשכונה. הוא הבין משום מה אך ורק שפה אחת בתפילה - לשון הקודש. כשגדלתי ובגרתי, חיתנו אותי בשידוך. הסתכלתי אז סביב - על כל בנות כיתתי, אשר בעיניהן לא רק שזה היה נורמלי לצעוד לחופה עם גבר זר לחלוטין, עוד התווספה לאלו תחושת אמונה חזקה ובלתי מתפשרת בהשם: אם הגעתי עד הלום - זה השידוך שהשם רצה בשבילי, וזה מה שנכון לי. איזו עוצמה יש בתום נדיר כזה, הביטחון הנפשי של הילדות הצעירות הללו. מצד שני, כל זה מנוצל בצורה צינית עבור אינטרס חברתי וקהילתי, צר ומקומי. אנחנו לא באמת חשובים לאף אחד כפרטים , אנחנו חוט בודד בבד הקהילה, ומה שמתחולל בליבנו פנימה אינו רלוונטי לשום דבר.   איך יוצאים מהלולאה? אולי יצאנו מהדת, אבל המוח שלנו אולף לחשוב בצורה מסוימת. תמיד יהיה בנו קול קטן שלועג: הנה, נכשלת בטסט כי השם לא אוהב שנשים נוהגות; הוא זרק אותך כי קיימת יחסים וחטאת; הילד עם בעיות התנהגות כי שמנו אותו בבית ספר חילוני; העסק שלי לא מצליח, אולי כדאי שאתחיל להתלבש קצת פחות חשוף. כל אלו ועוד רבים, משפטים אמיתיים ששמעתי מיוצאים בשאלה, שחלקם הגדול כבר שנים ארוכות בעולם של אידיאולוגיות אחרות. הדבר הראשון שחשוב לזכור הוא - לא. זאת לא אהבה, לא ככה היא נראית ונשמעת. אחרי זה: לא לזלזל בדפוסים מן העבר, הם לא ירפו אם לא נעבוד על עצמנו. העבודה העצמית הבסיסית ביותר בחיינו היא לצאת ממעגל האשמה. צריך כוחות על, אבל בואו נשים לב למחשבות הכי קטנות שלנו. איפה נמצא הילד אכול הכאפות ששונא את עצמו ואת השם גם יחד? איך אני יוצא/ת לא רק מהעולם החרדי, אלא גם מדמות הנאנסת שקורעת את הבגדים שלבשה כי הם והיא האשמים?   רפואה משלימה אולי זה נשמע מצחיק, אבל לרוב חשוב ממש להיעזר באמצעים חיצוניים טיפוליים. לא רק שיחות עם פסיכולוג שזה הבסיס, אלא ממש ללכת למפגשי נוירופידבק, אימוני cbt גם מצוינים לאנשים בכלל, ולאנשים שעברו תהליכי חיים מורכבים כמו שלנו, בפרט. אצל רבים מאיתנו מופיעות תחושות קשות ולא נעימות סביב חגי תשרי בלוח השנה, ועד למצבים קיצוניים יותר של טראומות והתקפי חרדה. יש לנו דרך טיפולית ומחשבתית ארוכה לעבור, לפעמים שנים רבות. מאחלת לי ולכולנו חגים נקיים מאשמה.

השד החילוני, או האימה לקראת כיתה א'


אני זוכרת היטב את יומה הראשון של בתי בכיתה א', בבית ספר חילוני. לפני צאתנו הכנסתי את הבקבוק הוורוד-מנצנץ לכיס צדדי בילקוט החדש, ובין הכנת הכריך לחיתוך הירקות והפרי, תהיתי לי באיזה תא מניחות האימהות החילוניות את הסכין ואת הגרזן... האם מוכרים את הפריטים החשובים האלה בקרביץ במחלקת החזרה ללימודים? נשמע ביזארי, אבל גם לאחר כמה שנים טובות בתוך העולם החילוני, גם לאחר תהליך שנעשה צעד צעד, שכלל המון חוסר ידע ואלפי חוויות חדשות, ואפילו אחרי חוויות נהדרות בגני הילדים, ואחרי מפגש יום-יומי עם המושג ״הילד במרכז״, עדיין קול קטן במעמקי נפשנו לוחש, חרד, ולא מצליח להתחבר. חינוך של שנים על שנים חלחל אל הנפש שלנו. כמעט כל הורה שבא מרקע חרדי, ואני נזהרת כאן, אחרת הייתי אומרת שכל הורה שבא מהרקע הזה, חוטף פיק ברכיים לפני המעבר לעולם החינוך החילוני.  
[caption id="attachment_10359" align="alignnone" width="675"] יוני גרשטיין[/caption]
  הלוא בעבר הצביעו בפנינו על כל ערס מצוי, על כל מצב קיצון, על כל אונס, ועל כל שכונת עוני – כאילו הם מצבו הרגיל של העולם הלא חרדי. ואפילו כולנו חזקים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את נפשנו, רושם הילדות לא נמחה כה מהר. פחדים וחששות גדולים מלווים את ההורים במערכת חינוך שטרייה עבורם. כמובן, אל לאף קורא לחשוב שמדובר במערכת חינוך מושלמת וחפה מטעויות, אבל בכל זאת, הנה כמה הבחנות שיעשו את התהליך רגוע יותר.  

הילד במרכז

כהורים אשר הגיעו ממערכת מאוד קהילתית ושבלונית, חווינו ככל הנראה חוויות ילדות שבה אנו "העתק-הדבק" של שאר הילדים בכיתה / סביבה. גישת ״הקהילה במרכז״, ועל כולם ליישר את עצמם על פי הדרוש, היא גישה שמאפיינת זרמים וקהילות רבות ומסוימות בעולם. היות שאנו עברנו תהליך ומיקמנו את עצמנו במרכז ההוויה, השקפה זו מקרינה מן הסתם על החינוך. לפיכך, החינוך החילוני עשוי להתאים יותר לגישה הזו, כאשר ההבנה היא כי אין מדובר דווקא בתכנים החילוניים או בעניינים חיצוניים. אלא, קודם כול, ברמה הבסיסית של הימצאות הילד במרכז, עם כל צבעיו, ייחודו וקסמו, והבאתו, באופן יחסי כמובן, למיצוי הפוטנציאל האישי שלו. גם אם לא ניתן להגיע לתנאים האופטימליים ביותר, עדיין הגישה והמהות הן אבן יסוד בחינוך החילוני: הילד מרגיש שמושם דגש על כל רגש, על כל יכולת, ואף על קשיים. רמת השיח היא הוא-עצמו, כיצד הוא יכול לשפר את הישגיו, לתרום לעצמו, ולסביבה – בתוך מערכת שרואה אותו כפרט. בעיני רבים מהיוצאים זהו תהליך חשוב מאוד אשר נחוץ לבניית נפש הילד.  

קשרי חוץ-בית

במצבים רבים, הורים יוצאים גם עוברים גירושים, וכאן מתווספת בעצם העובדה שאנחנו משפחה מעט שונה / חריגה. גם הורים שיצאו כזוג, עדיין מהווים קרקע הססנית כעולים חדשים, אפילו אלו הבטוחים ממש בעצמם, מגיעים בכל זאת למערכת חדשה שמעולם לא שהו בה, ועכשיו עליהם לחוותה לראשונה דרך הילד. היות שהורים רבים התחנכו במוסדות שמרנים, אשר בהם הוטמע פחד בסיסי מהשונה, עצם המעמד של הורה גרוש / חדש / משפחה ממוצא מסוים בתוך העולם החרדי, היה יכול לגרום נזק חברתי עצום לילדי המשפחה. במקומות מסוימים נצפו פגיעות בילדים מצד אנשי צוות או בני הכיתה עקב מעמדה של המשפחה. ילדי הורים גרושים, למשל, היוו טרף קל יותר, כיוון שלא היו מוגנים והשתייכו למשפחות קשות יום. ילדים ממוצא מזרחי נפגעו יותר מהעלבות ומיחס בלתי הולם מצד הסביבה החרדית היותר ״פורמלית״. ככל שהמשפחה הייתה יותר שונה, או מתקשה, או מוזנחת, או אומללה – ילדיה חוו יותר התעללות או דחייה, דווקא מתוך המערכת, ועם המערכת חונכו גם ילדי הכיתה לראות בהם נטע זר ומושא ללעג. אני זוכרת כמו אתמול את ילדי הגרושה המקומית אצלנו. הם היו מסתובבים בחוץ, מלוכלכים, בציציות פרועות, וסופגים חבטות (אמיתיות) או גערות מזלזלות מאברכי משי, כי הם הפריעו למנוחת הצהריים... במוסדות ממלכתיים מקובל כי כאשר המשפחה חד הורית או מוחלשת, שונה או עולה חדשה, או משפחה של יוצאים טריים הזקוקים לתיווך, מוענק לה שפע של עזרה והכלה. המערכת יותר קשובה, ההורים מקבלים גישה ישירה למנהלים ולשיחות מחנכת, וכמובן יועצת, אשר תפקידה לגרום לילד להנגשה ותמיכה מתאימות כדי להעלות אותו על מסלול לימודי וחברתי תואם לשאר ילדי הכיתה. במקרים של קושי כלכלי, משפחות של יוצאים יכולות לקבל הנחה בתשלומי בית ספר ועזרה בשיעורי תגבור עם מורה פרטי. זכורני שבגלל מצבי המשפחתי – גרושה וכמעט אם יחידנית, בתחילת שנת הלימודים של בתי בכיתה א', ואחר כך בתחילת לימודיו של הבן, נערכה ישיבה משותפת עם היועצת, המנהלת והמחנכת. לאורך כל השנה הדלתות שלהן היו פתוחות בפניי לכל בעיה שאלה והתחבטות. בתחילה חשתי מבוכה, והרבה מאוד הלם. כלל לא הכרתי את הרעיון הזה, ילד אחד קטן שסביבו נערכות ישיבות גדולות. ו-יועצת?! זה לא רק לאומללים? הו, הבושה!  ואז הבנתי שהיא חלק אינטגרלי מהמערכת, ושכל הורה בכיתה חש שהוא יכול לרוץ אל היועצת עם כל גיהוק של הילד שלו, ולהעלות את הדברים על השלחן. כל מילה שאומר הילד או תחושה שהוא חש הופכות לדיון רציני. לפעמים אמרתי לעצמי, יאללה! אתה חש, אתה לא חש, עוף כבר לבית הספר ותן לי שתי דקות של שקט:) במקרה של חברה שיצאה מהעולם החרדי תחת קשיים כלכליים, בית הספר דאג לילדות לציוד לימודי ואף לנעליים. דווקא בית ספר דתי לייט. התחושה היא שאנחנו, ההורים, שותפים עם הצוות החינוכי ויחד דואגים לרווחת הילד. אז – הורים שיצאו, אתם לא לבד, ואני אף יודעת שהפחד ממערכת חינוך לא מוכרת הופך עד מהרה לתחושה מוגנת ויותר בטוחה.  

העשרה לימודית וטכנולוגית

בבואנו לשנות את ערכי הבית, מחינוך חרדי לחינוך פתוח עד חילוני, עלינו להביא בחשבון שכל מארג החשיבה והלמידה של הילדים ישתנה שינוי דרמטי. החל מלימודי ליבה, וכלה בלימודים במעבדות שונות שממוקמות בבתי הספר; הרבה טכנולוגיה מתקדמת וכישורי חיים יחליפו את שיעורי הצניעות והשינון. אם יתגלה שהילד חונן ביכולות מסוימות שיכולות להריץ אותו קדימה, בית הספר בדרך כלל ייתן על זה את הדעת וישתף אותנו מיוזמתו. אבל זה בסדר להעלות את הנושא גם מצידנו, אם כהורים אנו שמים לב ליכולות מסוימות. לדוגמה, אפשר לשלב את הילד בקבוצות רובוטיקה (fll) בבית הספר. כשהבן שלי היה בכיתה ג' הוא התקדם מאוד בחומר הלימודים, והמנטור של קבוצת הרובוטיקה קיבל אישור לצרף אותו לקבוצה של תלמידי ה-ו. הילד חווה התפתחות מטורפת באופן אישי ואינטלקטואלי. לימודי אנגלית ומתמטיקה הם בקבוצות, לפי רמות ידע. ילדים מצטיינים יכולים להתמודד על מקומות בכיתות "מופת", "אופק", "נחשון" (תגגלו. זה מעניין!), וכן להשתלב כבר לקראת סוף בית הספר היסודי בתוכניות הכנה לתואר ראשון לפני צבא. התוכנית המוכרת ביותר היא באוניברסיטת בר אילן. כל בחינות ההתאמה לתוכניות אלו נעשות בפיקוח בית הספר ובמסגרתו. המסקנה העולה: כבר בבית הספר היסודי ישנו כר התייחסותי נרחב ליכולות שונות, ותוכניות למידה שיכולות לקדם תלמידים מתאימים למקומות נהדרים בלימודים ובחיים. בל נשכח: מלגות ספורט למצטיינים ונבחרות מקומיות – של בית הספר או של העירייה. בנבחרות העירוניות הקבוצות מורכבות מילדים מכלל השכבות של בתי הספר בעיר. בגיל תיכון, מקובל שילדי הכיתה כולם מגיעים למשחקים ולתחרויות, יושבים ביציע ומעודדים. בשורה התחתונה – הילדים זוכים להתייחסות ולפיתוח בשלל תחומים, כולל אלו שמעוניינים בפיתוח גופני. ילדים אלו יטופחו ויקבלו מענה, ואלו שירצו בכך, יוכשרו לצלוח תחרויות מקצועיות ולפתח קריירה. לסיכום, במקום להיזכר באופן שבו הוצגה לנו מערכת החינוך החילונית דרך עיניו של הקריקטוריסט יוני גרשטיין, עדיף לפקוח את העיניים ואת האינטרנט, ולהבין שאפשר להביא את הילדים למקומות מדהימים ולפתוח להם אופקים שהם מעולם ולעולם לא היו מקבלים במערכת החינוך החרדית. כאמור, אין מדובר במערכת חינוך מושלמת, אבל כל בעיה, רגשית, לימודית, אלימות – מטופלת בצורה עמוקה וטובה הרבה יותר מכפי שאנו זוכרים מהילדות.  

ופנינה אחרונה בנושא האלימות:

המכות, הו המכות שהיו אצלנו, בבית יעקב. משיכות השיער האלימות, בריונית הכיתה, הרזה והמפחידה, שעד היום לכולנו יש סיוטים ממנה, נושא שכנראה קורה אצל כל הילדים גם בקודש פנימה, אבל במערכת החרדית לא מטופל וכאילו לא קיים. שנים קינאתי בבת שלי, שלא התחנכה ככה, שלא גדלה בעולם שבו אפשר כך סתם לחטוף סטירה מחברה...  

רוצה לכתוב למגזין התקופה?

דילוג לתוכן