אשמה וריפוי
שרה איינפלד
תקופת החגים והימים הנוראים יכולה להוות טריגר עבור יוצאים ויוצאות החברה החרדית, גם אם לפני שנים רבות. תחושת האשמה הנטועה בנו מינקות יוצאת לאור בזמנים שהיוו בעבר סמל לחשבון נפש והכאה על חטא. על דפוסים עתיקים ולא יעילים ועל הדרכים להיחלץ מהם למקום של ריפוי ותשובה אמיתית, תשובה שאנחנו חייבים אך ורק לעצמנו, בכתבה שלפניכם.
כילדה קטנה, החיה בעולם דיכוטומי של שחור ולבן, מותר ואסור, הייתי מאשימה בכל דבר רע את השם. שעות ארוכות שהייתי סגורה בעונש בחדר השירותים הקטן, גרמו לי לפתח כלפיו תחושות שנאה, כי הרי אם אני בעונש, זה בגלל השם, לא?
אם בדרך עקיפה, כי גרבתי גרביים קצרים שהוא לא מרשה, אז בגללו נענשתי; ואם בדרך ישירה - השם עושה הכול, והוא מנהל כל שניה ושניה בחיי, הוא הכניס אותי לעונש בכבודו ובעצמו. הייתי עוצרת את הנשימה מרוב כעס ותסכול, ומסננת: השם אתה רע! אני שונאת אותך! הלוואי שתמות!
אמונה כאינפוזיה
כבר מגיל צעיר מאוד מוטבעת בנו אמונה, מוטת אידיאולוגיה, צרה ונישתית, אודות דמות פטריארכלית היושבת במרומים, דנה לשבט ולחסד, בוחנת חדרי כליות ולב. היא מתבאסת מאורך הפאה שלנו, מרגישה מחוללת ומרומה אם קראנו את קופיקו, מרגישה אושר במשרדי קופת העיר וכמובן נוטה ללא מתינות לרב ספציפי של כל עדה ומגזר בנפרד.
דמות האל עברה גלגולים רבים מקדם ימי האנושות, שבטים ועמים עתיקים ריצו את פניה באלפי דרכים שונות. ידוע כבר בימי קדם על שבטים מונותאיסטים ועל דתות מרובות אלים אבל לו נעמיק במולדת האלוהים, נוכל להיווכח שאותה קדושה עילאית שחשו בני ישראל במשכן למול הפרוכת, לא מן הנמנע שהייתה גם מנת חלקם של אנשי האינקה למול הצלם והתרפים.
מה שהשם רצה
מנהיגי ומסלילי הדרך החרדית השתמשו באותה אמונה זכה עליה גדלנו מילדות, וניצלו אותה למטרות ציניות וחברתיות. בעיניהם ורק בעיניהם, הקדוש ברוך הוא לא הסכים שנשחק עם הילדים הספרדים מהשכונה. הוא הבין משום מה אך ורק שפה אחת בתפילה - לשון הקודש.
כשגדלתי ובגרתי, חיתנו אותי בשידוך. הסתכלתי אז סביב - על כל בנות כיתתי, אשר בעיניהן לא רק שזה היה נורמלי לצעוד לחופה עם גבר זר לחלוטין, עוד התווספה לאלו תחושת אמונה חזקה ובלתי מתפשרת בהשם: אם הגעתי עד הלום - זה השידוך שהשם רצה בשבילי, וזה מה שנכון לי.
איזו עוצמה יש בתום נדיר כזה, הביטחון הנפשי של הילדות הצעירות הללו. מצד שני, כל זה מנוצל בצורה צינית עבור אינטרס חברתי וקהילתי, צר ומקומי. אנחנו לא באמת חשובים לאף אחד כפרטים , אנחנו חוט בודד בבד הקהילה, ומה שמתחולל בליבנו פנימה אינו רלוונטי לשום דבר.
איך יוצאים מהלולאה?
אולי יצאנו מהדת, אבל המוח שלנו אולף לחשוב בצורה מסוימת. תמיד יהיה בנו קול קטן שלועג: הנה, נכשלת בטסט כי השם לא אוהב שנשים נוהגות; הוא זרק אותך כי קיימת יחסים וחטאת; הילד עם בעיות התנהגות כי שמנו אותו בבית ספר חילוני; העסק שלי לא מצליח, אולי כדאי שאתחיל להתלבש קצת פחות חשוף. כל אלו ועוד רבים, משפטים אמיתיים ששמעתי מיוצאים בשאלה, שחלקם הגדול כבר שנים ארוכות בעולם של אידיאולוגיות אחרות.
הדבר הראשון שחשוב לזכור הוא - לא. זאת לא אהבה, לא ככה היא נראית ונשמעת. אחרי זה: לא לזלזל בדפוסים מן העבר, הם לא ירפו אם לא נעבוד על עצמנו. העבודה העצמית הבסיסית ביותר בחיינו היא לצאת ממעגל האשמה.
צריך כוחות על, אבל בואו נשים לב למחשבות הכי קטנות שלנו. איפה נמצא הילד אכול הכאפות ששונא את עצמו ואת השם גם יחד? איך אני יוצא/ת לא רק מהעולם החרדי, אלא גם מדמות הנאנסת שקורעת את הבגדים שלבשה כי הם והיא האשמים?
רפואה משלימה
אולי זה נשמע מצחיק, אבל לרוב חשוב ממש להיעזר באמצעים חיצוניים טיפוליים. לא רק שיחות עם פסיכולוג שזה הבסיס, אלא ממש ללכת למפגשי נוירופידבק, אימוני cbt גם מצוינים לאנשים בכלל, ולאנשים שעברו תהליכי חיים מורכבים כמו שלנו, בפרט.
אצל רבים מאיתנו מופיעות תחושות קשות ולא נעימות סביב חגי תשרי בלוח השנה, ועד למצבים קיצוניים יותר של טראומות והתקפי חרדה. יש לנו דרך טיפולית ומחשבתית ארוכה לעבור, לפעמים שנים רבות.
מאחלת לי ולכולנו חגים נקיים מאשמה.
יוני גרשטיין[/caption]
