בעלת המאה היא בעלת הדעה? המהפך במעמדו של הגבר החרדי
מני פלד
על שלושה דברים עומדת חברת הלומדים. על התורה-לימוד התורה של הבעל. על העבודה-העבודה של האישה החרדית. על גמילות חסדים- הגמ"חים שמלווים כסף להורים עבור הדירות לילדיהן.
ביסודה של חברת הלומדים עומד הרעיון שבו בראש הפירמידה עומדים בני התורה וכל השאר נמצאים בתפקידי משנה שתכליתן לשרת את לומדי התורה.
בספר 'פאר הדור' הביוגרפיה החרדית על החזון איש מתוארת חברת הלומדים שנוצרה בהשארתו:
'בן ישיבה כי יבוא בימינו להקים בית בישראל, לנחות דרגא ייחשב אם לא יאבה להמשיך בעסק התורה לאחר נישואיו. קדרים קדרים של אברכי משי פזורים כעת בכל הארץ ומושבותיה, אשר לא ימושו מאוהל התורה והיא חמדתם ואומנותם. ובנות זוגם, האמונות עלי אהבת התורה וחיבתה משנות חינוכן ב"בית יעקב", הן הטורחות ועמלות בפרנסת הבית כנשות חיל אמיתיות ובלבד שלא יופרע הבעל ממשנתו בגין צרכים של חיי השעה. אווירה טהורה ואידיאלית זו. ממבועי השראתו של החזון אי"ש היא יונקת'[1]
העמוד השני בחברת הלומדים, העבודה של האישה החרדית, היא מהפכה תפיסתית של ממש. היא מנוגדת לערך של 'כבודה בת מלך פנימה' והיא מהווה העברה של החובה של הגבר בכתובה 'אנא אפלח אזון ואפרנס' אל האישה.
לחילופי התפקידים היו השפעות נרחבות הן על אופייה של האישה החרדית שהפכה להיות משכילה יותר ובקיאה יותר בהוויות העולם. והן במעמדו של הגבר בתוך התא המשפחתי. בחברה הפטריארכלית הגבר הוא ראש המשפחה מתוקף היותו המפרנס של המשפחה. מכך שהוא המשכיל בדרך כלל מבין בני הזוג. יתרונות אלו נמחקו במהפכה שהוציאה את הנשים מהמטבח אל שוק התעסוקה. האישה החרדית היא המפרנסת של התא המשפחתי. היא לרוב משכילה יותר מבעלה בהוויות העולם ולא פעם בעלת ידע נרחב יותר מבעלה בתחום ההלכה. בהמשך נראה איך השינויים בשוק התעסוקה החרדי בעשורים האחרונים, השפיע באופן דרמטי על מקומו של הגבר במרחב המשפחתי.
את המסע שלנו נתחיל דווקא בעזרת הנשים. נראה איך התמודדו ההוגים החרדים, עם מה שהם זיהו כשינוי במעמדה ובאופייה של האישה החרדית בחברת הלומדים. מתוך הדברים עולה, כי ההוגים החרדים הכירו כבר בראשית הדרך באתגרים שיוצרת המציאות החדשה שבה נשים הן בעלות המאה והן נושאות בנטל הכפול של פרנסת הבית וגידול הילדים.
'העובדה שההכנסות הדרושות לבית מגיעות לעיתים קרובות דרך עבודת האישה, היא מוסיפה ניסיון לאישה. אמנם כשעול ההכנסות ועול סדרי הבית והילדים, רובץ כל זה על האישה, זקוקה היא לחיזוק הגוף ולחיזוק הנפש. אבל בל תטעה לחשוב, כאילו היא גומלת חסד עם בעלה, כאשר היא עוסקת בהכנסות. את "עושה טובה" לבעלך שילמד? הלא רצונך הוא להיות בעלת בית של תורה. את גומלת חסד לעצמך, גם לבעלך גם לילדים וגם – לכלל ישראל'[2]
את הדברים האלה כתב מחולל המהפכה החרדית בחינוך הבנות בארץ ישראל ומהאבות המייסדים של חברת הלומדים הרב אברהם יוסף וולף בשנות ה-60 ו-70 של המאה ה-20. וולף שהיה אחראי על הצד הנשי בבניית חברת הלומדים, הבין היטב את ההשלכות שעלולות להיות לכך שהאישה היא הנושאת בנטל הכלכלי, על מעמדה של האישה בתוך התא המשפחתי החרדי. הוא הכיר את הפתגם העממי: בעל המאה הוא בעל הדעה. או בנוסח של קהלת: וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל. כדי להקדים תרופה למכה, הוא ניסה להחדיר בבנות הסמינר שבראשותו עמד 'סמינר וולף' בבני ברק, את המסר לפיו בסופו של יום היא רק כלי בדרך למטרה הגדולה והחשובה-לימוד התורה של בעלה וילדיה.
וולף היה מעודן יחסית בניסוח הבעיה שנוצרה כתוצאה מהעברת החובה של פרנסת הבית מהגבר המתחייב בה בכתובה, אל האישה. ההוגה החרדי וממעצבי ההשקפה החרדית הרב שלמה וולבה פרסם בשנות ה-80 חוברת הדרכה לכלות לקראת החתונה. בחוברת הוא מתמקד בתפקידה של האישה בחברת הלומדים. וולבה לא מסתיר את החשש שלו, כי יציאתה של האישה לשוק התעסוקה ההשכלה שהיא רוכשת, תהפוך אותה לגברית יותר ותשפיע הן על האופי שלה והן על המקום שלה בתוך התא המשפחתי.
וולבה מרחיק אל התנ"ך כדי למצוא את הדמות הנשית האידיאלית בעיניו, דמות שמחד ביצעה מעשה גברי מן העבר השני השכילה לשמר את האופי הנשי גם בתוך פעולה כוחנית הנתפסת כגברית.
יעל אשת חבר הקיני היא הדמות שבה בחר וולבה. על פי הסיפור התנכ"י, יעל השכילה להערים על סיסרא שר הצבא הנמלט מהקרב עם בני ישראל, ולהביא אותו לבטוח בה. ברגע שהיה חסר הגנה, היא הרגה אותו באמצעות היתד. על פניו הרג היא פעולה גברית, אולם חז"ל הסבירו איך אפילו בתוך הפעולה הגברית הזאת, יעל שימרה את הנשיות שלה, בבחירה של כלי נשק שונה.
וולבה פותח בתיאור המצב שבו נשים חרדיות מתמודדות עם עול הפרנסה וניהול משק בית במקביל: 'נשים רבות תורמות חלק גדול של פרנסת הבית ע"י עבודתן, ובפרט אלו שזכו להתחתן עם בן תורה הממשיך בלמודו אחרי החתונה. אישה שיש לה מעמד חברתי. כמורה או פקידה, והיא בעלת ידיעות רחבות בתורה, במקצועות החכמה או במילי דעלמא, כפי השכלתה ועבודתה - לא בקלות עולה לה לנהל ביתה תוך כדי עבודתה. ויחד עם העבודה הרבה המוטלת עליה, בבית ובמשלוח ידיה'.
ואז עובר וולבה לאתגר הנפיץ ביותר, אובדן הנשיות בגרסה החרדית בשל היציאה של האישה לעולם העבודה:
'עוד דבר חשוב אין להתעלם ממנו. חז"ל אמרו במדרש משלי [פיק] ל"א: "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך – זו יעל שלא הרגה (את סיסרא) בכלי זין אלא ביתד, בכח ידיה. ומפני כה לא הרגתו בכלי זין? להקים מה שנא'[מר] לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה כי תועבת ה' כל עושה אלה". הרי גם בעשותה מלאכה גברית, להרוג אויב, נהרה שלא להשתמש בכלים גבריים. זהו בניין אב להנהגת נשים, שאפילו כאשר רכשו לעצמן מעמד בחברה בדוגמת גברים, יש להן לשמור בכל מחיר את הכלים הנשיים ולא להחליפם בגבריים. לפעמים אין זה מן הקלות, ויותר ויותר נמשכת האישה להתנהגות גברית ומתרחקת מטבעה הנשי; הבעל המופתע אינו יודע כיצד עליו להגיב, וכך מתערער היחס הטבעי בין איש ואשתו. זוהי אחת הסיבות הגורמות כהיום להפרת שלום הבית. ושוב, חכמת נשים בנתה ביתה הרבה חכמות יש לנשים והרבה חכמות דרושות לבניין בית. אחת החכמות שבהן צריכה בפרט האישה המודרנית להשתמש היא: גם כשידיה תמכו פלך לשמור על נשיותה'[3]
חתן נאה וחסוד
כפי שאנחנו רואים ההוגים הללו ועוד אחרים, התמקדו בשאלה באלו מסרים עלינו להשתמש כדי למנוע מצב שבו האישה תחוש עליונות על הגבר. שבו האישה שלוקחת לעצמה תפקידים מסורתיים גבריים, לא תהפוך בעקבות כך לגברית יותר. אבל מה עם הצד הגברי, איך הוא חווה את היפוך התפקידים. את המצב שבה המעמדות מתהפכים. האישה היא המפרנסת בעוד הגבר לומד בכולל. האישה היא הבקיאה בענייני העולם היא המשכילה, בעוד הגבר חסר השכלה ולא פעם חסר כישורי חיים בסיסים. האם מעמדו של הגבר יכול להישאר איתן בחברה שמתנהלת באופן הזה.
את התחושות של הצד הגברי, ביטא הרב שלמה וולבה, בגילוי לב יחסית נדיר בספרות החרדית, בקונטרס שחיבר לקהל הגברי-קונטרס חתנים שיצא לאור בשנות ה-90.
'דברים אלא אינם נעימים לשמוע, אבל לא נוכל לחסוך אותם: כאשר רוקדים עם החתן בחתונתו ושרים: "כיצד מרקדים לפני החתן. חתן נאה וחסיד האם אין כהודאת בעל דין שהתהפכו היוצרות? חז"ל הקדושים לא התביישו לרקוד לפני הכלה, ולשיר "כיצד מרקדים לפני הכלה, כלה נאה וחסודה". האם אכשר דרא? ודאי שלא. וחז"ל קבעו שיש לרקוד לפני הכלה לחבבה על בעלה – האם זה נשתנה היום ומרגישים בתת ההכרה כי היום יש לחבב החתן על "בעלתו" ואיזה תארים לחתן: "נאה" – הלא זה בזיון לחתן לשבחן בכך! "חסיד" הלא זה שקר, כי בודאי צעיר זה טרם הגיע לפרק י"ט במסילת ישרים. [...] אולי כל מעמד וכל ריקוד זה – סימן הוא שהשתנה היחס, ועצמאותה החדשה של האשה גם במחננו עוררה רגש נחיתות מסוים אצל הצעירים, והוא מרגיש שצריך להדגיש יותר את ערך החתן מאשר "לרקוד לפני הכלה' [4].
את הפתרון למעמדו 'המתערער' של הגבר החרדי, רואה וולבה בכך שהגבר החרדי יצור לעצמו מעמד של רב בביתו וכך הוא יצליח לשקם את המעמד שלו. וולבה סבור: שכל אישה ולו המשכילה ביותר, רוצה שבעלה יהיה "הרב בביתו". המתכון להשגת הערכתה של האישה, עובר לדידו של וולבה, בהתחזקות בלימוד התורה ובמידות טובות:
'אם חס ושלום היא מגלה אצלו רפיון או חוסר רצינות בתורה.... או חוסר זהירות בתפילה ובשמירת ההלכה-אז הבעל מאבד ממעמדו בביתו ואכזבתה נוראית'[5].
אברכים הפכו לבשלנים
ההוגים החרדים התעסקו בשינוי שחל במעמד הגבר החרדי, בשנות ה-80 וה-90 בעידן שבו שיעור הנשים העובדות בחברה החרדית היה עדיין יחסית נמוך. בעידן שבו הוראה הייתה המקצוע המבוקש ביותר בחברה החרדית. התמורות הכלכליות שחלו בראשית שנות ה-2000 עם הקיצוץ בקצבאות הילדים. ההתפתחות של היי-טק בישראל, הובילו לשינוי בקריירה של נשים חרדיות. על פי נתוני משרד האוצר לשנת 2017 כ-10% מהנשים החרדיות מועסקות בחברות היי-טק. הדרישות לשעות עבודה ארוכות, היעדר ימי חופשה, כל אלו הובילו לסיטואציה שבה האישה החרדית לא יכלה כבר להיות הסופר-מן של מפרנסת ומנהלת משק בית של מספר רב של ילדים במקביל. מי שנאלץ להוריד את החליפה ולהפשיל שרוולים ולהיכנס למטבח היה הגבר החרדי. המצב שבו האברך החרדי הפך להיות 'עקר הבית', היה לצנינים בעיניה של ההנהגה החרדית-ליטאית שהבינה שמודל חברת הלומדים עומד בסכנה. אם האברך עסוק בענייני הבית, אזי המטרה של לימוד התורה הוחמצה. מה גם שבעיניהם אין דבר יותר משפיל מאברך העוסק בקילוף תפוחי אדמה.
בנאום שנשא רבה של העיר החרדית מודיעין עילית הרב מאיר קסלר בכינוס להורי בנות הסמינרים, שהתקיים בבני ברק בשנת 2019. אחרי שהאריך בסכנות הטמונות לאישה החרדית בעבודה בסביבה חילונית. עבר קסלר לתקוף את היפוך התפקידים שהוביל את הגבר החרדי מהכולל אל המטבח ואת האישה מהמטבח אל קריירה בהיי-טק:
'הרי יש מקרים שבעצם ככה לוקחים שידוך שהיא מרוויחה הרבה בשביל שהיא תוכל לפרנס את הבית והוא יוכל לשבת ללמוד אז יוצא שהוא משועבד רובו ככולו בשביל הבית הוא שולח את הילדים בבוקר, הוא מקבל את הילדים בצהריים והוא צריך גם לבשל"
השיא בעיניו של קסלר היה, שאברכים התחילו לבשל לשבת ולא עוד אלא שהם נהנו מזה.
"באחרונה נודע לי וזה היה בשבילי חידוש, ממישהו שסיפר לי שהוא ישב עם כמה ראשי כוללים בירושלים. לדבריו, אברכים התחילו לבשל לשבת. שבתות שלמות הם מבשלים ומתגאים בזה אפילו. נהיה להם מזה גישמאק (הנאה. מ.פ.) אפילו. למה זה קורה? כי היא עייפה. היא חוזרת מותשת והוא התרגל באמצע השבוע. לאט לאט, ככה למחצה ולשליש עד שנהיה בשלן. אז היוצרות התהפכו. היא עובדת בשביל שהוא יוכל לשבת וללמוד והוא נהיה עקרת בית בשביל שהיא תוכל לעבוד, ואיפה נגמר הסיבוב הזה אתם יכולים לנחש לבד. אבל מצד שני, אם האישה רואה שהבעל יהיה חזק, והוא באמת רוצה לעזור לה. מאידך, יש לו את הצרכים שלו לגדול בתורה והיא רוצה שהוא יגדל בתורה אז אולי יצליחו איכשהו להשתנות".
באופן פרדוקסלי, החברה השמרנית ביותר בישראל-החברה החרדית, אימצה בקרב חלקים נרחבים בתוכה צורת חיים המתאימה לתפיסת עולם פמיניסטיות בגרסה היותר קיצונית שלהם. אך בעוד בעולם הפמיניסטי השינויים הם תוצאה של תמורות בהשקפת העולם בנוגע למעמד האישה. בחברה החרדית הדברים נוצרו כתוצר לוואי של הרצון לכונן חברת לומדים. האישה החרדית עדיין שבויה במרבית המקרים בתפיסת עולם שוביניסטית, כך גם הגבר החרדי. אך בעוד מערכת האמונות שלהם נטועה בעולם הישן, אורח החיים שלהם משקף תפיסות עולם שרווחות בקרב חברות פוסט מודרניות. לפער הזה בין השקפת העולם לבין החיים עצמם, יש מחיר וחלק ממנו משתקף בדבריהם של ההוגים שהובאו במאמר.
שאלת מעמדו של הגבר החרדי בדגש על החברה הליטאית, תלך ותחריף ככל שמספרם של אברכי הכוללים ילך ויגדל. המחסור במשרות תורניות גורם לגידול במספרם של האברכים המבוגרים יותר. אלו אינם מסוגלים למלא כבר באופן מלא את התפקיד שיועד להם כלומדי תורה. חלקם חשים תסכול לנוכח חוסר התוחלת של הלימוד בכולל. מנגד האישה מלאת סיפוק מעבודתה ומהקריירה שלה. הם רואים לנגד עיניהם איך הסיפור מתהפך והם הופכים להיות 'עקר הבית'. בזמן שנשותיהם עובדות שעות ארוכות בחברות ההיי-טק או במשרות בכירות במשרדי ראיית חשבון. האם תחושות התסכול הללו לא מעוברות באופן סמוי לדור הבא של הבנים שרואה את העתיד הצפון לו. האם חברה שמרנית מסוגלת להכיל לאורך זמן חילופי תפקידים קיצונית כל כך, בלי שיהיו לכך השלכות על התא המשפחתי. האם הגבר המבשלים לא ידפקו יום אחד עם המחבת על השיש ויאמרו: 'עד כאן'.
[1] פאר הדור-חיי החזון איש, עמ' רכד.
[2] יוסף אברהם וולף, התקופה ובעיותיה חלק ד' עמ' קפ"ה.
[3] הרב שלמה ולבה קונטרס הדרכה לכלות
[4] הרב שלמה ולבה, קונטרס הדרכה לחתנים תשנ"ה.
[5] שם.
תחילה התארחו בני הזוג אצל מכרים בתל אביב, משם עברו לקבוע את ביתם במושבה החדשה שהוקמה בין תל אביב לפתח תקווה – בני ברק. החלטתו של החזון איש לא להתגורר בעיר הקודש מעידה על חזונו: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם ביישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהינום עם יושביה כאחד".
ירושלים של אותם הימים הייתה רוויית מאבקים בין קבוצות וזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית. העדה החרדית בראשות הרב זוננפלד נגד הרב קוק. העדה החרדית עצמה התפצלה על רקע שאלת ההכרה בגופים הציוניים, ומתוכה הוקמה אגודת ישראל. כל אלו, מן הסתם, תרמו להחלטתו של החזון איש לקשור את גורלו עם אנשי בני ברק.
בשנותיו הראשונות בישראל, בין השנים 1933–1945 החזון איש לא התבלט כמנהיג. רוב זמנו הוקדש לכתיבת ספרים. הוא פרסם כמה פסקי הלכה וסייע בהקמת ישיבה בראשות גיסו, הרב יעקב ישראל קניבסקי, המכונה הסטייפלער.
כשהעשן החל להתפזר מעל שמי אירופה, ממדי האסון והמשבר החלו להתבהר. העולם שהחזון איש הותיר מאחור נעלם כלא היה. הקהילות, הישיבות, הרבנים, גדולי התורה, נרצחו בידי הנאצים. אל הוואקום המנהיגותי שנוצר נכנס החזון איש, ואט־אט החל למלא תפקיד מרכזי בהובלת היהדות החרדית.
תקופת הנהגתו של החזון איש, בשנים שלאחר השואה והקמת של מדינת ישראל, היו שנים קשות ביותר. באותם ימים רבים העריכו כי החרדיות הגיעה לקץ דרכה. רוב הקהילות והישיבות, המסגרות המוכרות, עלו בלהבות. השרידים שנותרו התמודדו עם משבר אמוני כפול. שאלות קשות על אלוהים ועל האמונה ריחפו באוויר, ונדמה שהיריבות בין הציונות להנהגה הרבנית שהתנגדה לה הסתיימה בכישלון צורב של הרבנים ואף בעננת אשמה כבדה בגין האיסורים שהטילו על הצטרפות לעלייה הציונית ארצה, פעולה שהייתה יכולה להציל יהודים רבים.
בעקבות כך, רוח הציונות חדרה לתוככי הישיבות החרדיות בארץ ישראל. וכך, עד היום, מונף דגל ישראל מעל ישיבת פוניבז' ביום העצמאות.
החזון איש לא היה שותף להיסחפות ולא התפעל מנס הקמת המדינה. הוא סבר שמדובר באירוע אזוטרי ולא חשוב במיוחד, וכי המדינה לא תחזיק מעמד. "ארבעים שנה אקוט בדור", אמר, וקצב את זמנה של המדינה לארבעים שנה.
האמונה כי מדובר במדינה זמנית לא מנעה מהחזון איש ליצור תוכנית עבודה מסודרת לשיתוף פעולה (מוגבל!) עם שלטון מפא"י. החזון איש דחה על הסף את הקנאות הבדלנית מבית מדרשם של קנאי ירושלים. את קריאתם להתנתקות מהמדינה הוא כינה "מלחמת האתמול". לדידו, על החרדים להיות שותפים בשלטון החדש. הוא הבין כי לולא חבירה לציונים ולשלטון מפא"י חברת הלומדים והקהילות החרדיות יישארו מיעוט קטן שעתיד להיטמע ברוב החילוני.
איש החזון פגש את איש המעשה
הבה נתעכב מעט על "חברת הלומדים". הדרך לבנותה עברה בהקמה מחודשת של ישיבות ליטא. לצורך כך חבר החזון איש אל הרב יוסף שלמה כהנמן. הרב כהנמן, עסקן ורב קהילת פוניבז' בליטא, איבד את כל משפחתו, קהילתו וישיבתו בשואה. הוא הגיע ארצה בגפו, נחוש להקים מחדש את העולם שחרב. בעידודו של החזון איש ובסיוע של איש עסקים נרכש עבור הישיבה מגרש בגבעה במרכז בני ברק.
הישיבה נועדה לשמש אבן זיכרון לניצולי השואה וחממת גידול הדור הבא של החרדיות. במרכז הישיבה הוצבה אבן גדולה ועליה נחקק הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".
בגולה, החזיק הרב כהנמן בעמדות אנטי־ציוניות. השואה והקמת המדינה שינו מעט את יחסו לציונות. לראיה, אורח הכבוד בטקס חנוכת הבית של הישיבה החדשה היה לא אחר מנשיא המדינה, יצחק בן צבי. הגעתו של בן צבי לאירוע עוררה את חמתם של הקנאים, והם הפגינו מחוץ למבנה. גם החזון איש הסתייג מהזמנתו של בן צבי, ונעדר מהאירוע.
מעורבותו של החזון איש בהקמת ישיבות בארץ נבעה מקריאה בהירה של המציאות, והבנתו שיש צורך דחוף לייצר אליטה חרדית תוצרת הארץ, שתהווה משקל נגד לאליטה של מפא"י והקיבוצים. החינוך בישיבות החדשות עוצב ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הדגשת חשיבות ומרכזיות לימוד התורה.
הישיבה עצמה לא הייתה חידוש שנולד בישראל. ערש לידתה של הישיבה המודרנית הוא בעיירה וולוז'ין שבפלך מינסק (כיום בבלרוס). הישיבה הוקמה בתחילת המאה ה-19, מקימה היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבת וולוז'ין, וישיבות שקמו כדמותה, נועדו להחליף את הישיבות הקהילתיות שמעמדן החל להתערער בעקבות התעוררות תנועות אחרות ביהדות, החסידות מצד אחד וההשכלה מן הצד השני. הישיבה נועדה לעילויים שיגיעו אליה ממקומות קרובים ורחוקים, הלימוד התבסס על שיטה אוטודידקטית ופחות על שיעורים שמוסרים רבנים.
ראשי הישיבה שבאו אחרי הרב חיים האמינו כי הישיבה תשמש מגן מפני רוחות הזמן. תקוותם התבדתה. כפי שסיפרנו בגיליון זה, המשורר חיים נחמן ביאליק תיאר בפואמה "המתמיד" כיצד חדרה ספרות ההשכלה לכותלי ישיבת וולוז'ין, שזכתה לכינוי "אם הישיבות". למרות הרוחות הזרות שעשו שמות בחלק מהתלמידים, הישיבה נותרה סמל למצוינות וצעירים יהודים רבים השתוקקו להימנות על בוגריה.
המשכילים היהודים, שלא ראו בעין יפה את פריחת הישיבה, הפעילו לחץ על השלטונות, ואלו הוציאו צו המחייב את הישיבה ללמד לימודי חול. תחילה ניאותה ההנהלה לדרישה ושכרה את שירותיו של מורה לשפה הרוסית, אולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה מהסכמתה. לפי הנרטיב החרדי, הסיבה לסגירת הישיבה הייתה החלטתם של ראשיה שלא לציית לדרישת השלטונות – וכך נצרב בתודעה החרדית, מוטב לסגור את הישיבה הטובה בעולם ובלבד שלא נוכרח לערב קודש בחול. לפי דעות אחרות, העילה לסגירת הישיבה קשורה למריבות פנימיות.
ובחזרה לאמצע שנות ה-20, ישראל. מחדשי הישיבות ראו עצמם, בראש ובראשונה, ממשיכה של "אם הישיבות". הלקחים שהופקו, מבחינתם, היו: איסור גורף על לימודי חול, צמצום עצמאותם של הבחורים והענקת סמכות רבה יותר לרבנים, ושינוי הייעוד, במקום ישיבה לעילויים בלבד – שערי הישיבות בארץ פתוחים לכול. בליטא הישיבות היו בית גידול לרבנים, ובישראל הישיבות נועדו להיות תיבת נוח שמגינה על כל הצעירים מפני רוחות החילון והקידמה.
להחלטה על שינוי ייעוד הישיבות היה מחיר. את המחיר שילמו העילויים, שהצטופפו בחברת בחורים מוכשרים פחות מהם בהרבה.
החזון איש אומנם תמך בשינוי וקידם את הקמת הישיבות במודל החדש, אך הוא היה מודע לחסרון זה. כדי להבטיח שעתידם של העילויים לא ייפגע, יצר החזון איש קשר אישי עם בחורים שהוא זיהה אצלם כישרונות יוצאי דופן. עבור חלקם היה החזון איש מעין מנטור. חרף היותו חסכן במילים, בכל הקשור להרעפת שבחים על אותם צעירים הוא התגלה כפזרן. את האחד כינה "מלאך", השני היה "גאון" וחברו "עילוי". השבחים נשאו פרי. הזרעים הפכו לאילנות גדולים. הצעירים שזכו ליחס הקרוב של החזון איש הפכו לימים לראשי ישיבות ולמנהיגים חשובים בציבור החרדי. הם העבירו לדור הבא את משנתו של החזון איש, ברוח מורשתו של הגאון מווילנה, הרואה בתורה חזות הכול.
(המשך הכתבה יעלה ב-18.09.23)
