התחברות

נא הכנס את מספר הטלפון שלך למטה נא הכנס את הקוד שנשלח לטלפון שלך שלח קוד מחדש
עדיין אין לך משתמש? הרשם ליוצאים לשינוי עכשיו!

המגזין

מאמרים על ידי אלקי הרשברג

לדבר עם אלוהים בשפת הלב


מילדות חונכתי שמערכת היחסים עם אלוהים דומה למו"מ מעולמות הסחר: אני מקבלת ממנו משהו טוב, ובתמורה עליי להוסיף במצוות. למשל, לומר פרק תהילים, לקבל על עצמי החלטה טובה שקשורה לצניעות. המגוון רחב כמובן: לגרוב גרביים עבים יותר, לסגור כפתור בחולצה, ועוד. לא חסר. היום, כשאני כבר לא דתייה אך עדיין מאמינה, אני שומעת קולות פנימיים שמפצירים בי בכל פעם שמפלס הכסף בעו"ש יורד ומפלס הדאגות עולה: "מה אכפת לך להירשם ל'קו הישועות', זה ייקח ממך רק 3 דקות ביום, איך את מצפה לקבל ממנו אם את לא נותנת לו משהו?!" אבל אלוהים שלי היום שונה מאלוהים של "תן וקח". הוא אלוהים של פיקסר, לא של די.סי. אלוהים נחמד, שרואה אותי ויש לנו תקשורת פתוחה. הכול על השולחן. לפעמים הוא מפשל, ולפעמים אני. לסחר אין שום מקום כאן, כי הוא יודע מתמטיקה ואני הרבה פחות. אבל כן, מדי פעם מתגנבת איזו מחשבה בסגנון: איך אני בכלל מעזה לבקש ממנו משהו? איך הפה שלי, שאוכל ביום כיפור, מעז לפנות אליו ולבקש בריאות, לבקש שיעזור לי לשמור על הילדים בלי לחנוק אותם, כמו שחנקו אותי? לפי החינוך שקיבלתי בבית, זהו מצב לא אפשרי. הסידור הוא כזה: ״את רוצה שיהיה לך יותר קל, תני לו משהו״. ככה זה. חרדים לא מדברים עם אלוהים בשפת הלב.   שלום, אלוהים שנים שאני בתקשורת ישירה איתו, עם אלוהים, ולא רק מתי שצריך. דווקא בגלל שהשיח שלי עם אלוהים לא תחום לזמנים מסוימים שקבעה ההלכה, אני מרגישה שנוכחותו זורמת אצלי בחיי היום-יום בצורה נוחה וחופשייה. המורה שלי לספרות בבית חנה בצפת, אמרה שאני ״מאנישה״ את הקב"ה. אבל איזו ברירה הייתה לי, לנתק קשר לגמרי או ליצור ישות שאני יכולה להרגיש אליה חיבור וליצור עימה ערוץ דיבור ישיר? בחרתי להיקשר לאלוהים בדרכי שלי.   תודה, אלוהים התפילות שלי שבורות ומתמשכות, מקוטעות ורציפות. מקורן הוא בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו ועל הכול יש להודות. אני לא בטוחה שהצלחתי להעביר את זה לגמרי לילדים שלי, השרשתי בהם את הכרת התודה, אבל לא נראה לי שהם מתפללים. כשאני פותחת את המקרר ורואה אותו מלא – אני אומרת תודה. כשאני מסתכלת על הבית היפה שלנו – אני אומרת תודה. תודה, אלוהים, על שנתת לי כוח להיבנות מתוך השבר, שסופסוף אני יכולה להיות לבד ולא לפחד מזה.   בבקשה ממך, אלוהים בתחילת שנת הלימודים ביקשתי שלילדיי תהיה שנה טובה בבית הספר, שהם ירגישו שייכים, ולא כפי שאני הרגשתי ועדיין מרגישה. כשאני מבקשת מאלוהים שיהיה פחות קשה אני לא מציעה לו שום דבר שווה ערך לבקשתי, כי יש פה נשמה שמגיע לה קצת לנוח, לא להיות שנים במאבק ובמלחמות על האוויר ועל הנחת שלה. אז – בבקשה ממך, אלוהים: עשה שאהיה מובנת, שאהיה ענווה – אבל לא נחותה. שישמעו את הקול שלי, שאני אקשיב לקול של עצמי. שאצליח ללכת יותר ברגל, כי על הגוף שלי מתחילים להיחרט סימני הגיל. שאחייך יותר. שהבנים שלי יכבדו נשים תמיד, ושיכבדו אותם בחזרה. שהם לא יסתירו ממני סודות איומים, כמו שאני הסתרתי. בבקשה, עשה שיגיע אליי שפע כדי שסופסוף אאמין שהוא מגיע לי מעצם היותי. בבקשה, עזור לי להפסיק להוכיח את עצמי כל הזמן, כי זה עושה לי מיגרנות. ושאפסיק לדמיין דברים קשים. ובכלל, שאפסיק לחשוב כל הזמן על העתיד ואאמין בדרך, ושהדרך לא תהיה כל כך מטלטלת.   ומה עליי לעשות כדי שכל הטוב הזה יגיע לי? לרצות, לקוות, להמשיך להתפלל – מבלי לתת דבר בתמורה.

נוטינג היל


לפני הרבה שנים למדתי בסמינר להוראה בכפר חב״ד, במסלול משולב עם לימודי תקשורת. זו הייתה תקופה מוזרה בחיים שלי, מצד אחד הייתי אישה בוגרת שרוכשת מקצוע, ומצד שני, בכל בוקר מדדו לי את אורך החצאית ובדקו אם מרחתי לק על הציפורניים. מבלבל. בסמוך לסמינר, מרחק נסיעה קצרה ברכבת, נמצא קניון עזריאלי. מרוב ששרצנו שם, המקום זכה לכינוי ״כפר חב״ד גימל״. היינו נוסעות לקניון להתאוורר, לאכול ולקנות בגדים. בקניון היו אולמות קולנוע, אבל אף אחד מאיתנו לא חלמה להיכנס. אני העזתי. היו לי סיבות מקילות. השנה הייתה 1999, אימת באג אלפיים שרתה על הכול. האינטרנט חדר יותר ויותר, וגם אנחנו נחשפנו. השיטוט ברשת כלל התכתבויות חפוזות עם בחורים חילוניים בצ'אטים של תפוז ובאי.סי.קיו. כמה מאיתנו הרחיקו לכת ונפגשו עם אותם בחורים. כולנו רצינו מאוד להתאהב, אבל ידענו שזה אומר לצאת לפגישות ולהתחתן, ולא הרגשנו לגמרי מוכנות. ב-1999 יצא לאקרנים הסרט "נוטינג היל"; קומדיה רומנטית עם היפה בנשים (דאז) ג’וליה רוברטס. ליבי הרך, מאז ומעולם, נטה לכיוון הקיטש וקראתי את הטיזר לסרט בעיניים שוקקות. ההתגנבות לקולנוע, אם אני זוכרת נכון, הייתה אחרי אכזבה מבחור שעבורו הייתי עוד מישהי עלומה בצ'אט, ועבורי הוא היה פוטנציאל לסיפור אהבה מדהים. עוד לא הייתי מיומנת ב"מערכות יחסים" והיחס המזלזל שלו שבר את ליבי. קבעתי עם חברה, קנינו כרטיסים ל״נוטינג היל״, והתמסרנו ליו גרנט ולמבטים הכחולים והמיוסרים ששלח אלינו דרך המסך. למשך שעה וחצי שהינו בסימולטור רגשי, צחקנו ובכינו. שכחנו שמחר שוב יבדקו אם אנחנו צנועות. בסרט ג’וליה רוברטס מגלמת את אנה סקוט, שחקנית מפורסמת שנכנסת במקרה לחנות הספרים של יו, חנות קטנה וכושלת שמוכרת בעיקר ספרי מסע וטיולים. כך מתחיל הרומן ביניהם, נגד כל הסיכויים. עלילת הסרט הקסימה וניחמה אותי. רוב הסרט מתרחש בשכונת נוטינג היל בלונדון, שכונה ציורית שבליבה שוק איכרים הומה אדם, וברחובותיה בתים קטנים צבעוניים. אני עוזבת לרגע את אלקי של אז, שיושבת בקולנוע בעזריאלי, אוכלת פופקורן לא מהדרין, כדי לספר על המשפחה הקטנה והמורכבת שלי. אני בת יחידה. אימא שלי גרושה, חוזרת בתשובה. אבא שלי לא יהודי, ובמשך שנים לא היה לי שום קשר איתו. אימא שלי הקפידה למסמס את נוכחותו, או כך לפחות קיוותה, ולבסוף חרצה את גורלו וסיפרה לי שהוא מת. ממש כמו בסיפורי חסידים, היהודי חוזר בתשובה ואשתו הגויה עולה באש עם הסוס והעגלה. לא ממש האמנתי לה, אבל הסיפור שסיפרה היה נוח עבורי, ילדה חב"דניקית שגדלה בתוך הקהילה. את הסוד על קיומו הסתרתי. כששאלו אותי עליו התחמקתי. אבא גוי הוא גיבנת רצינית לילדה שרק רוצה להיות כמו כולם ולהשתלב.   הסרט הסתיים. יצאנו מהאולם בראש מורכן ומיהרנו להתערבב בהמון. אילו היינו נתפסות – התוצאה הייתה מרה. אבל אני לא יכולתי לשכוח את הסרט. שוב ושוב חמקתי לאולם הקולנוע כדי לצפות בו. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה, הרי הוקרנו עוד סרטים. שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי נשואה ואם לילדים, מצאתי את אבא שלי. הייתי בהלם כשגיליתי שבמשך כל הזמן הזה הוא התגורר בנוטינג היל. בבניין שצמוד לדירתו של תסריטאי הסרט, ריצ’רד קרטיס.   נוטינג היל. 1999. בריטניה. קומדיה רומנטית. 124 דק'. במאי: רוג׳ר מיצ׳ל.
דילוג לתוכן