לדבר עם אלוהים בשפת הלב
אלקי הרשברג
מילדות חונכתי שמערכת היחסים עם אלוהים דומה למו"מ מעולמות הסחר: אני מקבלת ממנו משהו טוב, ובתמורה עליי להוסיף במצוות. למשל, לומר פרק תהילים, לקבל על עצמי החלטה טובה שקשורה לצניעות. המגוון רחב כמובן: לגרוב גרביים עבים יותר, לסגור כפתור בחולצה, ועוד. לא חסר.
היום, כשאני כבר לא דתייה אך עדיין מאמינה, אני שומעת קולות פנימיים שמפצירים בי בכל פעם שמפלס הכסף בעו"ש יורד ומפלס הדאגות עולה: "מה אכפת לך להירשם ל'קו הישועות', זה ייקח ממך רק 3 דקות ביום, איך את מצפה לקבל ממנו אם את לא נותנת לו משהו?!"
אבל אלוהים שלי היום שונה מאלוהים של "תן וקח".
הוא אלוהים של פיקסר, לא של די.סי.
אלוהים נחמד, שרואה אותי ויש לנו תקשורת פתוחה. הכול על השולחן. לפעמים הוא מפשל, ולפעמים אני. לסחר אין שום מקום כאן, כי הוא יודע מתמטיקה ואני הרבה פחות.
אבל כן, מדי פעם מתגנבת איזו מחשבה בסגנון: איך אני בכלל מעזה לבקש ממנו משהו? איך הפה שלי, שאוכל ביום כיפור, מעז לפנות אליו ולבקש בריאות, לבקש שיעזור לי לשמור על הילדים בלי לחנוק אותם, כמו שחנקו אותי?
לפי החינוך שקיבלתי בבית, זהו מצב לא אפשרי. הסידור הוא כזה: ״את רוצה שיהיה לך יותר קל, תני לו משהו״.
ככה זה. חרדים לא מדברים עם אלוהים בשפת הלב.
שלום, אלוהים
שנים שאני בתקשורת ישירה איתו, עם אלוהים, ולא רק מתי שצריך. דווקא בגלל שהשיח שלי עם אלוהים לא תחום לזמנים מסוימים שקבעה ההלכה, אני מרגישה שנוכחותו זורמת אצלי בחיי היום-יום בצורה נוחה וחופשייה. המורה שלי לספרות בבית חנה בצפת, אמרה שאני ״מאנישה״ את הקב"ה. אבל איזו ברירה הייתה לי, לנתק קשר לגמרי או ליצור ישות שאני יכולה להרגיש אליה חיבור וליצור עימה ערוץ דיבור ישיר? בחרתי להיקשר לאלוהים בדרכי שלי.
תודה, אלוהים
התפילות שלי שבורות ומתמשכות, מקוטעות ורציפות. מקורן הוא בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו ועל הכול יש להודות. אני לא בטוחה שהצלחתי להעביר את זה לגמרי לילדים שלי, השרשתי בהם את הכרת התודה, אבל לא נראה לי שהם מתפללים.
כשאני פותחת את המקרר ורואה אותו מלא – אני אומרת תודה.
כשאני מסתכלת על הבית היפה שלנו – אני אומרת תודה.
תודה, אלוהים, על שנתת לי כוח להיבנות מתוך השבר, שסופסוף אני יכולה להיות לבד ולא לפחד מזה.
בבקשה ממך, אלוהים
בתחילת שנת הלימודים ביקשתי שלילדיי תהיה שנה טובה בבית הספר, שהם ירגישו שייכים, ולא כפי שאני הרגשתי ועדיין מרגישה.
כשאני מבקשת מאלוהים שיהיה פחות קשה אני לא מציעה לו שום דבר שווה ערך לבקשתי, כי יש פה נשמה שמגיע לה קצת לנוח, לא להיות שנים במאבק ובמלחמות על האוויר ועל הנחת שלה.
אז – בבקשה ממך, אלוהים:
עשה שאהיה מובנת, שאהיה ענווה – אבל לא נחותה. שישמעו את הקול שלי, שאני אקשיב לקול של עצמי. שאצליח ללכת יותר ברגל, כי על הגוף שלי מתחילים להיחרט סימני הגיל. שאחייך יותר.
שהבנים שלי יכבדו נשים תמיד, ושיכבדו אותם בחזרה. שהם לא יסתירו ממני סודות איומים, כמו שאני הסתרתי.
בבקשה, עשה שיגיע אליי שפע כדי שסופסוף אאמין שהוא מגיע לי מעצם היותי.
בבקשה, עזור לי להפסיק להוכיח את עצמי כל הזמן, כי זה עושה לי מיגרנות. ושאפסיק לדמיין דברים קשים. ובכלל, שאפסיק לחשוב כל הזמן על העתיד ואאמין בדרך, ושהדרך לא תהיה כל כך מטלטלת.
ומה עליי לעשות כדי שכל הטוב הזה יגיע לי?
לרצות, לקוות, להמשיך להתפלל – מבלי לתת דבר בתמורה.
