שמי טליה בת 34, במקור מעמנואל ואז בני ברק, כיום גרה ברמת גן ועובדת כמנהלת פרויקטים בהייטק.
האמת שאני עוד מתרגלת להציג את עצמי כך, כי את החיים שלי התחלתי לגמרי במקום אחר.
כשהמורה בסמינר שאלה על החלומות שלנו, הייתי היחידה שענתה “קריירה”.
כולן סביבי דיברו על אמהות ומשפחה. “כל אחת ומה שחשוב לה בחיים” אמרה לי המורה. ואני חשבתי לעצמי – “אמא, אני חייבת להיות, זה לא שיש לי ברירה. אבל קריירה אני יכולה לבחור, אז למה לא?”.
בגיל 21 כשכל החברות סביבי החלו להתחתן, אני חזרתי הביתה מהעבודה משועממת.
לא התאים לי, אז החלטתי ללכת ללמוד.
בזמנו, תחומי הלימוד בקמפוסים החרדיים היו מאד מוגבלים, כשהתייעצתי עם חברות מהעבודה – אחת סיפרה שהיא לומדת תקשורת בבינתחומי ומהר מאוד הבנתי שלא אוכל להרשות לעצמי לימודים שם. האחרת למדה פסיכולוגיה בפתוחה. כשהבנתי מה זה אומר קפצתי על המציאה. זה הרגיש לי כמו פתרון מצוין עבורי. אמנם לא יכולתי לשלם על שנת לימודים מלאה, אבל על כל קורס בנפרד יכולתי. והאמת, בינינו, הייתי בטוחה שאוטוטו אני מתחתנת, כך שהתאים לי שאני לא צריכה להתחייב לתואר. ופשוט נרשמתי.
פשוט זה לא היה. לא ידעתי אפילו לכתוב פסקה כמו שצריך ובממ”ן הראשון קיבלתי 60!
הקושי הזה גרם לי להשקיע כל דקה פנויה בלימודים ובהבנה. ישבתי בשורה הראשונה בכיתה, לקחתי כל תגבור אפשרי וגם השקעתי כסף כדי ללמוד ולצמצם פערים, את הסמינריון כבר סיימתי בציון 90.
בכל הזמן הזה, לא חלמתי לצאת. לא הייתי “שבאבניקית” והעולם החילוני לא קרץ לי.
פשוט רציתי לבחור. רציתי להגשים כאן ועכשיו את החלומות שחלמתי כשהייתי ילדה ונערה.
לא הצלחתי לקבל את דחיית האושר המקובלת במגזר – ” אחרי שתתחתני”.
לא יכולתי לחכות לרישיון, לענוד תכשיטים, או להירשם לקורס צלילה. לא הבנתי למה אני צריכה לחכות שאתחתן כדי לעשות את כל אלו?
אני לא פחות טובה או מוצלחת אם השקט שמתחת למים עושה לי טוב.
אז יצאתי וגיליתי עולם עצום. הכרתי אנשים, ולמדתי המון.
ועדיין, בתחום התעסוקה הרגשתי פשוט מאחורי כולם.
גדלנו על הרעיון שעובדים כדי להתקיים, לא למטרות “קריירה” או התפתחות אישית.
חונכנו על נוסחת אושר אחת – חתונה וילדים. אף אחד מעולם לא הציע לי דרכים נוספות, ואני, חיפשתי את הדרך שלי להתפתחות אישית, כזו שתסב לי אושר.
הייתי צריכה ללמד את עצמי מה גורם לי אושר, להשתחרר מהתפיסה שייעדה אותי לילדים ולמטבח.
וכך מצאתי את עצמי אחרי שש שנות קריירה דיי מכובדות מאד מבולבלת.
אני אדם של עשייה. במשך השנים התקדמתי ומילאתי כמעט כל תפקיד אפשרי בתוך החברה שעבדתי בה: מניהול משרד, דרך מכירות, אופרציה, QA, ואפילו סמנכ”לות.
ועדיין לא ידעתי מה אני, טליה, רוצה לעשות. מה התשוקה שלי, מה אני באמת רוצה לעשות כשאני קמה בבוקר..
הרגשתי שהגיע הזמן לעשות שינוי.
פניתי לתוכניות מנטורינג אחרי תקופה שחיפשתי כיוונים כאלו. וכך הגעתי אל תוכנית המנטורינג של יוצאים לשינוי.
לא ידעתי שהחלומות שלי עומדים להתגשם, לא דמיינתי שאפגוש במי שתהפוך את חיי.
“ואז הגיעה שרון…” – המנטורית שלי.
חצי שנה בה איפסתי והתאפסתי על החיים.
היינו נפגשות כל שבוע, כל פעם במקום אחר. מהר מאוד הבנתי שזכיתי בלוטו והסתערתי כל כולי על ההזדמנות.
בדקנו יחד כיוונים שונים, ולאט לאט התחלתי להתמקד, פיתחתי את העמידות שלי עם עצמי ביררתי יחד עם שרון מה אני באמת רוצה ואוהבת לעשות, פירקנו יחד את קורות החיים שלי והרכבנו אותם מחדש.
שרון הכירה לי אנשי מקצוע בכירים עם ניסיון עשיר ומדויק לתחומים שהעסיקו אותי והם תווכו לי את פוטנציאל הקריירה וההתמקצעות בכל אחד מהם.
שרון הביאה מהניסיון העשיר שלה בתחומים אחרים, וככה, עם הרבה מחשבה, ניסוי וטעייה, דייקתי לעצמי את ניהול פרויקטים כיעד שלי.
תוך כדי הפגישות היינו מדברות גם על הרבה דברים אחרים. על התמודדויות הקשורות ולא קשורות ליציאה.
שרון עזרה לי להפנים מהשכל אל הלב, את ההכרה שאני טובה, שווה ויכולה יותר.
אני מנצלת גם את הבמה הזו, שרון, כדי לומר לך בפעם המיליון – בלעדייך לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי ולא הייתי ממוקדת כל כך במטרות שלי.
אז אם אתם קצת מבולבלים או מתפזרים סביב בחירת המטרה שלכם בחיים מתוך מגוון של התנסויות – רוצו להירשם, עופו על זה!
מגיע לכל אחת ואחד מכם הזדמנות שמשנה חיים.
אחת שיודעת:)
