שמי אלי, בן 28, גדלתי בשכונה חרדית בירושלים למשפחה בת 11 אחים ואחיות. בגיל 18, אחרי כמה שנים של התגלגלות בין ישיבות ומסגרות שלא התאימו לי, החלטתי לדאוג לעצמי לחיים חדשים. נחתתי בתל אביב, עבדתי בהרבה עבודות זמניות ולמדתי איך נראה העולם החדש שלי.
אחרי כמה חודשים הבנתי שאני לא רוצה לעבוד כל החיים בפיצריות, הרגשתי שאני מסוגל ליותר מזה. רציתי לקחת אחריות על החיים שלי, להפסיק להימרח ולהתחיל לבנות לעצמי מסלול של הצלחה. החלטתי להתגייס לצבא, חשבתי שזאת תהיה מסגרת טובה עבורי.
בצבא לא היה הכי פשוט. רציתי להיות לוחם, זאת היתה השאיפה שלי ונלחמתי כדי לממש אותה, למרות שלא באמת ידעתי מה זה אומר להיות לוחם. המשמעת הצבאית היתה לי קשה ולהיות לוחם היה מאתגר וקשה אבל שרדתי את זה כמו גדול וסיימתי את השירות כלוחם.
כשהשתחררתי, ידעתי שהצעד הבא שיביא אותי למחוז חפצי הוא צמצום פערים והשלמת לימודי ליבה – מתמטיקה, אנגלית וכל מה שאדם אחר בגילי למד שנים רבות בבתי הספר. היה לי חלום מאוד ברור, רציתי ללמוד מדעי המחשב.
ואז שוב פגשתי את המציאות. האתגר היה גדול, עזבתי את הישיבה כבר בגיל 14, היו לי רק תשע שנות לימוד והמוח שלי היה חלוד. רציתי ללמוד, רציתי להצליח, החומרים היו מול העיניים שלי אבל בעיות הקשב והריכוז הופיעו ועוד כל מיני מחשבות בסגנון של “אולי אני בעצם לא יכול…”
נלחמתי וצלחתי גם את זה. השלמתי את כל הבגרויות בהצלחה רבה, והתחלתי ללמוד מדעי המחשב.
המציאות היכתה שוב והפעם לא יכולתי יותר, זה היה יותר מדי. פרשתי מהלימודים והרגשתי שנכשלתי במשימה. לא ידעתי אם נכון לי להמשיך להילחם על זה או שאולי זה פשוט לא מתאים לי. הייתי מבולבל, מצד אחד ראיתי את עצמי כאדם בוגר בן 28 שיודע לא מעט על עצמו ועל החיים אבל מצד שני משהו בלימודים לא עובד. העסק מקרטע. מה עושים?
לצד אתגר הלימודים, היו לי גם הרבה שאלות בפן האישי לגבי מערכות יחסים וזוגיות, רציתי לשאול מישהו על הדברים האלה, להבין אם אני רואה את הדברים נכון. כל הנושא של זוגיות מאוד בער בי והרגשתי שאין לי באמת את מי לשאול בלי להתבייש.
תבינו, בחוויה האישית שלי בגלל שההורים שלי חרדים הם לא יכולים באמת להבין את העולם הפנימי שלי ואת ההתלבטויות שלי. אף פעם לא היה לי אח גדול שעבר את הדרך שלי ושיכול הזדהות איתי, מישהו שאני יכול להעלות את כל השאלות האלה של מה באמת אני רוצה ללמוד, מה כדאי לעשות, האם מה שאני חושב הוא נורמלי או לא.
לא חיפשתי פסיכולוג כדי לפרוק אצלו את הקשיים אלא חיפשתי מישהו עם ניסיון חיים, מישהו שיכול להבין את השאיפות שלי ואת השפה שלי, מישהו שיכול לתת לי טיפים וכיווני מחשבה שלא חשבתי עליהם לבד.
ואז הכרתי את תכנית המנטורינג של יוצאים לשינוי והחלטתי להירשם. צימדו אותי למנטור בשם יובל, בן 41, אדם מקסים ומשכיל.
כשהכרתי את יובל הרגשתי שפתאום יש מקום לשאלות שלי. יש לו ניסיון רב באקדמיה ובחיים, הוא סיים תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט וגם הקים סטארט-אפ מצליח. אפילו שהוא כזה מוצלח ומצליח, הוא כל הזמן הדגיש שתמיד הכל הלך לו קשה והוא היה צריך ממש להילחם בכל שלב על כל דבר שהוא עשה, הוא נלחם עד שזה הצליח.
יובל נתן לי אפשרות להזדהות איתו, הרגשתי שגם אצלי זה קורה, הכל הולך קשה. התחלתי לימודים ופרשתי והייתי צריך פשוט להתחיל מחדש. הוא סיפר על התהליך שלו שגם בו לא האמינו ולא חשבו שהוא יגיע רחוק והוא פשוט נלחם בעצמו על הדברים.
ההזדהות הזאת נתנה לי דרייב ללימודים שלי, והרבה מהשיחות שלנו היו סביב זה. גם על נושא הזוגיות דיברנו הרבה. הייתי יוצא להרבה דייטים, והוא הסביר לי מלא… מלא… מלא נקודות מבט חדשות, איך לראות את עצמי ואיך להבין מה קורה באינטראקציות שלי עם נשים.
במסגרת תכנית המנטורינג אנחנו נפגשים פעם בשבוע וזה פשוט מדהים. אני יודע שפעם בשבוע ניפגש ונדבר. זה כל כך משמעותי בשבילי לפגוש מישהו שמצליח בדברים שאתה רוצה להצליח והוא יכול לתת לך דוגמה אישית ולהתייעץ איתו.
היום אני כבר באמצע הסמסטר הראשון של התואר, החלטתי הפעם ללכת על זה ובגדול ואני מרגיש שאני בשיא השוונג, האדרנלין והלימודים וכאילו אני… אני לגמרי מרגיש שיש לי סוג של עוגן איתו תוך כדי הלימודים שלי. יש מישהו שמחזק לי את המוטיבציה ודוחף אותי להצליח.
גם בנושא הזוגיות התקדמתי. היום אני נמצא בזוגיות רצינית ויציבה כבר חמישה וחצי חודשים ויובל ממש היה איתי שם ברגעים הראשונים הכל כך מבלבלים והלא ברורים של סערת הרגשות והפרפרים.
אף פעם לא הייתה לי תחושה שיש מישהו גדול כזה, שאני מחזיק ממנו ויכול להתייעץ איתו. המפגש עם יובל עשה לי פשוט טוב.
