תשע שנים אחרי היציאה מהחברה החרדית, מצאתי את עצמי שוב חלק ממנה עם ״מתבגר״ שהחליט לחזור למקורות שמהם ״ברחתי״. נער חרדי חסידי בבית מאוד חילוני במרכז תל אביב.
עשרים וארבע שנים חייתי בחברה חרדית קיצונית וסגורה. שנים רבות חלמתי על בחירה חופשית, על התפתחות אישית-אינדיבידואלית, שאינה קשורה באורח חיים המונחה על ידי ספר הוראות ברור שאומר לי בכל רגע נתון איך לפעול, מה לחשוב ומה לעשות.
המעבר מבני ברק לתל אביב דרש דרך סבוכה ומלאת מכשולים, בעיות, טעויות וקשיים, שבמבט לאחור אין לי מושג איך צלחתי את המרחק הבלתי אפשרי הזה בין שתי הערים הצמודות. היום אני מוצאת את עצמי שוב מנהלת דיאלוג בתוך ביתי, ביני לבין עצמי, במשפחתי הקטנה שנעה על הרצף שבין חרדיות קיצונית לחילוניות.
אני קמה בבוקר לקערה לנטילת ידיים ליד המיטה של הילד, ותולה דגל גאווה שנמצא שם באופן קבע כחלק מערכי הבית שאותו בניתי בדם, יזע ודמעות. נדמה כי אין סיטואציה הזויה יותר מזו, עבורי ובכלל.
היכולת לבחור
ליברליות והכלה – אלו ערכים בסיסיים שביקשתי להנחיל לדור הבא שלי, אבל אלוהים, שמתסרט לי באופן אישי את החיים ולא שולח צוות בימוי חיצוני לאירוע, החליט לאתגר את הליברליות שלי פעם נוספת. האמצעי: לבחון האם ילד חרדי זה גם משהו שאני מוכנה להכיל בחסות ערכי הליברליזם שעליהם אני נואמת שנים רבות.
האתגר הזה מחזיר אותי לשאלה על מהות ה”ליברליות״, שמלווה אותי מרגע היציאה. באופן אישי, לא יצאתי בשאלה מפני שהאמנתי בחילוניות. בעיניי שלי, חילוניות אינה דבר נכון, בדיוק כפי שבעיניי חרדיות או בודהיזם אינם דבר נכון. מה שנכון בעיניי זו היכולת לבחור בחירה מודעת מתוך חיבור עצמי עמוק. בחירה נכונה היא בחירה אינדיבידואלית שיכולה להשתנות כמה פעמים בחיים, בהתאם למצבים, אירועים וחוויות שנעבור.
כאשר אתה יוצא בשאלה, אתה רוצה לתת לילדים שלך את מה שלך לא היה – בחירה. אתה חי בשיכרון חושים בעקבות ההבנה כי לדור ההמשך תוכל להעניק חופש מוחלט. אתה מרגיש שאתה עושה משהו נכון, עם משמעות. השפע שהעולם החילוני מציע מרגש אותך בכל יום מחדש. האפשרות לבחור בחירות בעלות משמעות, וגם שאינן כאלה, מרגשת על בסיס יום-יומי – החל ממגמת לימודים בבית ספר, דרך חוג או תחביב, ובדברים הגדולים יותר כמו עולם אמוני, רוח או נטייה מינית.
ואז זה מכה גם בי. מצד אחד, אני אומרת לילדים שלי שאני כל כך שמחה שהם לא חיים את החיים שאני חייתי ושהם יכולים לבחור מה הם רוצים להיות. מצד שני, בכנות, לרגע לא חשבתי שהם יכולים לבחור בחיים שמהם ״ברחתי״. הענקתי להם סל כלים של בחירה, חידדנו מיומנות של חיבור פנימי, והבנתי בדרך מאתגרת שבחירה יכולה להיות רב-כיוונית.
האתגר הוא כפול: להיות חרדי בימים אלה בתל אביב זה לא כל כך סימפתי. קצת כמו להיות אוהד של בית”ר ירושלים בלב מעוז אדום. לא משנה כמה תסביר שלא כל האוהדים הם לה-פמיליה ושלפרוץ את הגדרות זה מעשה נבזי בעיני רוב האוהדים. באותה מידה, מה כבר יכול לומר נער חרדי בתל אביב בימים של מחאות, אמירות קשות של גלית גוטמן, מבטי הניתוק והזרות במקרה הטוב, והשנאה במקרה הפחות טוב.
להכיל גם כשלא נוח
התופעה הזו מפתיעה אותי בכל פעם מחדש; לנגד עיניי התגלה עולם ״דתי״ חדש, של חילונים שמאמינים בקיצוניות זהה לזו של החרדים בסט ערכים משלהם, שעטוף בצלופן ליברלי עם סרט צבעוני בצבעי הקשת, המסמל את ההכלה לשונה – לקהילה הגאה או כל מה שמסמל בעיניהם חופש. אבל במבחן החיים האמיתי, הסרט הכי שחור של אותם אנשים יהיה ״חזרה בתשובה״ של הקרובים להם. כך אני מבינה כמה קל לנו להכיל דברים תואמים לסט הערכים שעליו גדלנו, וכמה קשה לנו להכיל שונות שיש לנו דעות קדומות לגביה.
אני יכולה להבין את התסכול של גלית גוטמן ביחס למצב במדינה, אבל אני מאמינה שהיא לעולם לא הייתה אומרת דברים דומים על החברה הערבית. באותה מידה, כאשר יש מקרה רצח – ואלוהים, יש כל כך הרבה מקרי רצח לאחרונה – בחברה הערבית, בתל אביב הליברלית לא יאשימו את ״הערבים״, אלא את המשטרה או המדינה. בצדק, כן? ואילו בהתייחסות לחרדים אנו שומעים ביטויים מכלילים-גזעניים, על חברה של ״מוצצי דם״, ״פרזיטים״ ועוד.
במציאות שלנו כאן, ״מוצצי הדם״ האלה על חשבון משלם המיסים, הם כל האוכלוסיות המוחלשות בישראל. ככה זה עובד. במילים פחות גסות, המיסים שלנו גבוהים יותר ככל שהאוכלוסיות החלשות בישראל גדלות. על כן, האמירה שלה רעה וההתנצלות שלה רעה עוד יותר. אנא, פחות פופוליזם ויותר עובדות. בואו נדבר על אוכלוסיות חלשות ומוחלשות, על הדרך לשנות את המציאות, על עובדות.
מקומם אותי שבתל אביב הליברלית, הילד שלי צריך לחוות עוינות או שנאה. מקומם אותי שישנה שנאה מובנית וכוללת כלפי החברה החרדית. שכל אותם ליברלים שמתעקשים במקום העבודה שלהם – בצדק מוחלט! – על גיוון תעסוקתי כשמדובר בערבים או בלהט״בים, או בכל קבוצה אתנית או תרבותית אחרת, לא מסוגלים להתמודד עם גיוון תעסוקתי כשמדובר בחרדים.
אני מאמינה כי אנשים שערכי הליברליות על ראש שמחתם, צריכים לעשות בדק בית פנימי ולחשוב אם הם באמת ליברלים כלפי כולם בצורה שווה. לא אגן על ה״חרדים״, מפני שכל שאני מבקשת הוא להגן על המונח ״ליברליות״, שנרמס פעם אחר פעם בשימושים שגויים ובהטיות שכבר התרגלנו אליהם.
אם אתם ליברליים, ואני מקווה שאתם אכן כאלה, עמדו מאחורי תפיסת העולם שלכם גם כאשר המקרה מורכב יותר. גם כלפי אוכלוסיות שפחות ״נוח״ להבין. להיות ליברל זה מחייב.
האמינו לי, אני יודעת כמה זה לא קל. גם לי לא קל להיות אמא חילונית מקועקעת, שמגלה שהיא שצריכה להתאים את הבית ואת החיים לנער-בחור ישיבה חרדי חסידי. לא קל לצאת לחופשות משפחתיות ולא קל למצוא בילויים וחוויות משפחתיות שאפשר לעשות יחד. לא קל עם המבטים שאנחנו מקבלים ברחוב, וגם לא קל עם החברה החדשה שבה אני נמצאת, שלצערי הגדול כל כך גדול שופטת את הילד האהוב שלי באופן שמאוד לא נעים לנו כמשפחה.
למרות הקושי, אני שלמה ומאמינה, מפני שהתחייבותי לערכי הליברליזם שאני עונדת כמו דרגות מפוארות, בגאווה. הסיפור שלי, הסיפור שלנו, הוא שגורם לי לעמוד מאחורי הערכים הללו באופן מוחלט.
או כמו שאמרתי לבן הישיבה ביום בר המצווה: ״אתה מקבל על עצמך עול תורה ומצוות, ואני מקבלת על עצמי להמשיך לתמוך ולכבד כל צעד שתבחר בחייך״.
לא רק אליו התכוונתי, אלא לכולנו.
