הכול יצא מכלל שליטה. היד שאחזה בעט הלבינה והאדימה לסירוגין, ונתזים של דיו נחתו באוושה רכה על הקפוטה הלבנה והמשיית ובין השורות של המחזור. שם הם דווקא השתלבו היטב, נספגו בדפים המוכתמים ועשו בהם כבשלהם.
איזו ערפילית בעין גרמה לו למצמץ מהר. דמעה נשרה, ישרה ושקופה, על הדפים המהוהים.
לא היה בה שום רגש. רק רפלקס.
אבל האקט הזה הצית אותו פתאום, והוא נחפז לנגב ולתקן. המים רק החמירו את המצב. העט הוטח בזעם לקיר, ופאה נמרטה בעצבנות.
והאשמה…
אוי, האשמה.
אלוהים, בכבודו ובעצמו, זקר אצבע מורה וירד לייסר אותו בשוטים. לפני יום הדין.
השורות במחזור חרצו לעברו לשונות שובבות של דיו, והבל הפה המצחין הבהיר לו שאכן לחטא יש טעם של חרא.
התיישב אפוא בתבוסתנות על הספה החומה, אם כי שמץ של חדוות החטא עדיין הקשה את עורפו, וליטף בהיסח הדעת את העיטורים הישנים.
צלצול טלפון רועם הלם באוזניו, והוא זקף אוזניים כמו גור שועלים במעבה היער.
הולצמןןןןןן.
יש לך טלפווווןןןן…
הוא קם באחת.
נאחז בקרנות הציצית.
נשימה שננשמה בחיפזון עברה בו שורקת ויבשה:
“חג שמח, זיידי.”
“שנה טובה.”
קולו נשמע סדוק וגבוה מדי.
הוא ידע שהובס במערכה הזאת.
כל האלוהים המאושרים מאושרים בדרכם, וכל רוצחי האלוהים אומללים, כל רוצח בדרכו שלו.
חייך חיוך מריר של השלמה ונעלם במסדרון הישיבה…
השמועה אומרת שהוא עלה השמיימה בקול גדול, אבל חולות סיני מלחשים על הבדווי הלבן, טרוט העיניים ואדום האף, שבכל ערב שנה חדשה משוטט, צרוב שמש, ומקלל את האלוהים בעגה אשכנזית סדוקה.
- מריה.
—-
הטקסט הזה צף אצלי בכל שנה בתקופת החגים, ומעלה זיכרונות מאובקים וחמצמצים.
בתקופת המגורים שלי בנחלאות הכרתי הרבה הולצמנים שכאלו. זה קרה כשהייתי עמוק בנתק מהמשפחה, והחגים היו תהום-כאב פעורה שהיה עליי לחצות מדי שנה.
גם היום התהום קיימת, אבל אני צועדת לשם בראש זקוף ובידיעה ברורה שבמשחק הזה יש רק מנצחת אחת.
אפילו עכשיו, ממרום חדרי הקטן בעליית הגג של בניין רכבת ישן, אי-שם במערב גרמניה, מנותקת לחלוטין מכל סממני חג – בחירה מוחלטת שלי – אני מחייכת חיוך קטן מתוך הדמעות. מפעילה “משפחת מלבסקי” בקולי קולות, ויודעת שהמשחק ייגמר בקרוב ואשוב להתרפק בזרועות חברים, משפחה ואחיינים אהובים.
ובא לי לברך ולהזכיר לכל מי שהייתי ועודני, לכל הנשמות האבודות, הצרובות מבדידות וייאוש: יש עניין שנתהפך הכול לטובה.
חג שמח ❤
והפעם, קוגל תפוח אדמה זהוב ומנחם, שגרם לגדוד גרמנים שלם לרייר ולבקש מתכון. מתאים לכחמישה סועדים.
מצרכים:
1 קילו תפוח אדמה אדום
1 כוס שמן
2 ביצים
3 כפות קמח
1 כפית אבקת אפייה
1 כף פלפל שחור גרוס (בנדיבות)
1 כף מלח (בנדיבות)
1 כף אבקת מרק (אופציונלי. לא לשפוט. כך מקובלני מבית אבא)
הוראות הכנה:
- מקלפים ומגרדים, או טוחנים, את תפוחי האדמה.
- מגירים נוזלים כמה שאפשר. לא נורא אם נשאר קצת.
- מעבירים לקערה רחבה ומוסיפים את שאר המצרכים.
- מערבבים היטב ויוצקים לתבנית בינונית משומנת, או מרופדת בנייר אפייה.
- מעבירים לתנור שחומם מראש (180 מעלות) לכ-40 דקות, או עד שהקוגל מקבל מרקם זהוב, והריח הזה, של חגים ושל כל מה שטוב בעולם, מתפשט ברחבי הבית.
אפשר לאכול קר או חם, כמנה עיקרית – אני אוהבת להוסיף שמנת חמוצה ובצל ירוק – או כתוספת למנת עוף/בשר, כמובן לצד מלפפון חמוץ.
בתאבון וחיבוקים לכולם.ן באשר תהיו.
