לפני הרבה שנים למדתי בסמינר להוראה בכפר חב״ד, במסלול משולב עם לימודי תקשורת. זו הייתה תקופה מוזרה בחיים שלי, מצד אחד הייתי אישה בוגרת שרוכשת מקצוע, ומצד שני, בכל בוקר מדדו לי את אורך החצאית ובדקו אם מרחתי לק על הציפורניים. מבלבל. בסמוך לסמינר, מרחק נסיעה קצרה ברכבת, נמצא קניון עזריאלי. מרוב ששרצנו שם, המקום זכה לכינוי ״כפר חב״ד גימל״. היינו נוסעות לקניון להתאוורר, לאכול ולקנות בגדים. בקניון היו אולמות קולנוע, אבל אף אחד מאיתנו לא חלמה להיכנס. אני העזתי. היו לי סיבות מקילות. השנה הייתה 1999, אימת באג אלפיים שרתה על הכול. האינטרנט חדר יותר ויותר, וגם אנחנו נחשפנו. השיטוט ברשת כלל התכתבויות חפוזות עם בחורים חילוניים בצ'אטים של תפוז ובאי.סי.קיו. כמה מאיתנו הרחיקו לכת ונפגשו עם אותם בחורים. כולנו רצינו מאוד להתאהב, אבל ידענו שזה אומר לצאת לפגישות ולהתחתן, ולא הרגשנו לגמרי מוכנות. ב-1999 יצא לאקרנים הסרט "נוטינג היל"; קומדיה רומנטית עם היפה בנשים (דאז) ג’וליה רוברטס. ליבי הרך, מאז ומעולם, נטה לכיוון הקיטש וקראתי את הטיזר לסרט בעיניים שוקקות. ההתגנבות לקולנוע, אם אני זוכרת נכון, הייתה אחרי אכזבה מבחור שעבורו הייתי עוד מישהי עלומה בצ'אט, ועבורי הוא היה פוטנציאל לסיפור אהבה מדהים. עוד לא הייתי מיומנת ב"מערכות יחסים" והיחס המזלזל שלו שבר את ליבי. קבעתי עם חברה, קנינו כרטיסים ל״נוטינג היל״, והתמסרנו ליו גרנט ולמבטים הכחולים והמיוסרים ששלח אלינו דרך המסך. למשך שעה וחצי שהינו בסימולטור רגשי, צחקנו ובכינו. שכחנו שמחר שוב יבדקו אם אנחנו צנועות. בסרט ג’וליה רוברטס מגלמת את אנה סקוט, שחקנית מפורסמת שנכנסת במקרה לחנות הספרים של יו, חנות קטנה וכושלת שמוכרת בעיקר ספרי מסע וטיולים. כך מתחיל הרומן ביניהם, נגד כל הסיכויים. עלילת הסרט הקסימה וניחמה אותי. רוב הסרט מתרחש בשכונת נוטינג היל בלונדון, שכונה ציורית שבליבה שוק איכרים הומה אדם, וברחובותיה בתים קטנים צבעוניים. אני עוזבת לרגע את אלקי של אז, שיושבת בקולנוע בעזריאלי, אוכלת פופקורן לא מהדרין, כדי לספר על המשפחה הקטנה והמורכבת שלי. אני בת יחידה. אימא שלי גרושה, חוזרת בתשובה. אבא שלי לא יהודי, ובמשך שנים לא היה לי שום קשר איתו. אימא שלי הקפידה למסמס את נוכחותו, או כך לפחות קיוותה, ולבסוף חרצה את גורלו וסיפרה לי שהוא מת. ממש כמו בסיפורי חסידים, היהודי חוזר בתשובה ואשתו הגויה עולה באש עם הסוס והעגלה. לא ממש האמנתי לה, אבל הסיפור שסיפרה היה נוח עבורי, ילדה חב"דניקית שגדלה בתוך הקהילה. את הסוד על קיומו הסתרתי. כששאלו אותי עליו התחמקתי. אבא גוי הוא גיבנת רצינית לילדה שרק רוצה להיות כמו כולם ולהשתלב. הסרט הסתיים. יצאנו מהאולם בראש מורכן ומיהרנו להתערבב בהמון. אילו היינו נתפסות – התוצאה הייתה מרה. אבל אני לא יכולתי לשכוח את הסרט. שוב ושוב חמקתי לאולם הקולנוע כדי לצפות בו. לא הצלחתי להסביר לעצמי למה, הרי הוקרנו עוד סרטים. שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי נשואה ואם לילדים, מצאתי את אבא שלי. הייתי בהלם כשגיליתי שבמשך כל הזמן הזה הוא התגורר בנוטינג היל. בבניין שצמוד לדירתו של תסריטאי הסרט, ריצ’רד קרטיס. נוטינג היל. 1999. בריטניה. קומדיה רומנטית. 124 דק'. במאי: רוג׳ר מיצ׳ל.
תוצאות חיפוש
לפני עשרים ומשהו שנה עשיתי דיל עם אימא שלי, היא רשמה אותי לסמינר להוראה בכפר חב״ד, למסלול חדש שנקרא ״חינוך ותקשורת״. לפי הסיכום שלנו, אנסה ללמוד שם שנה, אבל ברצינות, אעשה השתדלות. ורק אם ממש אשנא את זה היא תסכים שאלך להירשם ללימודי קולנוע בבית הספר לטלוויזיה וקולנוע בירושלים ״מעלה״. מן הסתם, היא חשבה שבעזרת השם דברים יסתדרו ושאני אירגע מהשטויות שלי, או שישדכו אותי, ואז בכלל כבר יהיה לה שקט. לא כך היה. המסלול בכפר חב"ד היה בינוני, וכשסיפרתי בסוד למורה המיזרוחניקית שהובאה כדי ללמד ״תקשורת״ שאני חושבת ללכת ל"מעלה", היא אמרה לי משפט שאני בחיים לא אשכח: ״את לא מספיק מוכשרת כדי לשבור מסגרות״. מורה לחיים, מה יש לומר, אולי פחדה שיפטרו אותה. מפה לשם, לא השתדכתי. בערבים, המורה מהסמינר הייתה מסתובבת בסובארו חבוטה ומחפשת תלמידות שלובשות חצאיות ג׳ינס, ואני נתפסתי לא פעם. ואפילו נקראתי למשרד שלה, לאחר שהולשן שמהדירה שלנו, רחמנא לצלן, עולים צלילי רדיו חילוני. בתום שנת הניסיון אימא שלי באה איתי, לראות מקרוב מה זו הצרה הזאת שנקראת ״מעלה״. בכניסה לבית הספר ישבו בחורים חנונים, חובשי כיפה, לצד נשים צעירות בחצאיות ארוכות סתמיות. לאימא שלי זה היה נראה כמו סדום. ואנחנו, מן הסתם, נראינו בעיניהם כחייזריות. באותו ביקור התברר כי בעקבות תרגיל שהגישה אחת התלמידות, שכלל עירום וניער חזק מאוד את העולם הדתי-לאומי, הוחלט להימנע מסקנדלים זהים ובמחזור הלימודים הקרוב לפתוח מסלול לנשים בלבד. אימי המותשת נכנעה. עברתי את מבחני הכניסה והתקבלתי. נראה לי שסקרנתי אותם, מצד אחד דוסית מצד שני אין סרט שלא הכרתי, היה לי מבט תמים אבל גם רעב בעיניים. וגם, בינינו, הם מקבלים את כולם, קטע דתי חומל שכזה. למזלי. התחלתי את הלימודים בירושלים. יחד עם חברתי הטובה מרים, גם היא פליטת סמינר, מצאנו חדר להשכרה אצל קשישה בשכונת גאולה. זה היה חדר יפהפה ובו ארון עץ ענקי ורצפה מצוירת. התפללנו לבורא עולם שנצליח ושנרגיש פחות נרדפות. הגעתי לגן עדן. לא עניין אותי שום דבר חוץ מהלימודים. הקולנוע שאב אותי לתוך בטנו המתהפכת, ואני נתתי לו את כל כולי. בכסף שקיבלתי מהבית לקנות אוכל קניתי קלטות מיני DV (זה היה הפורמט הכי מתקדם בתחילת שנות האלפיים) והשקעתי בתפאורה ובאביזרים. היינו יושבות לערוך כל הלילה, ועם זריחת השמש חוזרות הביתה, קפואות מהקור הירושלמי ובלב מלא בחדוות היצירה. רוב הבנות בכיתתי הגיעו מאולפנות וגדלו בצורה ״פתוחה״ יותר ממני, אבל מהר מאוד הפכנו חברות. כמעט שלא אכלתי, גם כי הייתי ענייה וגם כי לא שמתי לב בכלל לגוף שלי. השנה הראשונה בלימודי הקולנוע הייתה חלום. הרגשתי שמדברים בשפה שאני מבינה, ושמאז ומעולם הייתה השפה שלי, משהו אינטואיטיבי ומאוד פנימי ועמוק. יצרתי מתוך עולמות תוכן שמוכרים לי. הסרט הראשון שלי היה טוויסט על חוני המעגל, ואף אחד לא תקף אותי והאשים שרצחתי פרה קדושה בגלל האינטרפרטציה חדשה שלי לדברים. זה היה מרענן. כשאת במקום שלא מחפשים אותך כל הזמן, היצירה פורצת. ואני הייתי חנוקה כל כך הרבה שנים. בשנה הזאת יכולתי ממש להרגיש איך מתוך הגב הצנום שלי בוקעות, ולא מתוך ייסורים, זוג כנפיים. בית ספר "מעלה" אולי לא בית ספר מושלם, אם יש דבר כזה בכלל בעולם, אבל אני חייבת לו את חיי. הם ראו אותי, כיבדו ואהבו את מה שיש לי לומר. עברתי שם תהפוכות ודברים קשים, התחלתי לצאת בשאלה, ואז חזרתי שוב בחצי תשובה, הם עשו הכנסת אורחים לנפש שלי וקיבלו הכול בסבלנות. מאז הקולנוע מלווה אותי ומשמש עבורי מעין מראה של "איפה אני בחיים" עם עצמי ובכלל. כשנולדו לי ילדים, בגלל שאני אדם מאוד טוטאלי, לא יכולתי להיות גם אימא וגם קולנוענית. אני לא אומרת שזה לא אפשרי, רבות וטובות הצליחו, אני לא. אימא שלי, שלא הבינה לעומק מה קורה לי נהנתה להזכיר לי שוב ושוב: ״אמרתי לך לא ללכת ללמוד קולנוע״. עכשיו הילדים גדלו והלילות חזרו להיות שלי. אני שוב כותבת ויוצרת, וזה טוב ומספק וקשה, אבל זהו המקום הטבעי שלי. ממש כמו פעם. ויש לו ריח ותחושות, קשה להסביר. ויש זיכרון שריר כזה ואותו החלוק הישן של הבן שלי, שאני לובשת בכל בוקר, מעל הפיג׳מה, וניגשת למחשב עם הקפה. מעין טקס שהנשמה יודעת ״עכשיו כותבים״, ״עכשיו יוצרים״. וכאב הפנטום של הכנפיים שוקט, כשלאט לאט אני מרשה לעצמי לפרוש אותן. בשקט, בדרכי, מתוך מקום של ענווה ופחות של מרדנות. לראשונה אני מצליחה לשלב בית ויצירה, אבל זה לקח שנים, הבית משמש לי – כמו שמספרים על הרבי מלובביץ' שהיה אוחז בקצה המפה כשהיה מדבר דברי תורה, כדי שלא יגיע לכלות הנפש – ביטחון שלא אלך לאיבוד ושוב לא אשכח את הגוף.
מילדות חונכתי שמערכת היחסים עם אלוהים דומה למו"מ מעולמות הסחר: אני מקבלת ממנו משהו טוב, ובתמורה עליי להוסיף במצוות. למשל, לומר פרק תהילים, לקבל על עצמי החלטה טובה שקשורה לצניעות. המגוון רחב כמובן: לגרוב גרביים עבים יותר, לסגור כפתור בחולצה, ועוד. לא חסר. היום, כשאני כבר לא דתייה אך עדיין מאמינה, אני שומעת קולות פנימיים שמפצירים בי בכל פעם שמפלס הכסף בעו"ש יורד ומפלס הדאגות עולה: "מה אכפת לך להירשם ל'קו הישועות', זה ייקח ממך רק 3 דקות ביום, איך את מצפה לקבל ממנו אם את לא נותנת לו משהו?!" אבל אלוהים שלי היום שונה מאלוהים של "תן וקח". הוא אלוהים של פיקסר, לא של די.סי. אלוהים נחמד, שרואה אותי ויש לנו תקשורת פתוחה. הכול על השולחן. לפעמים הוא מפשל, ולפעמים אני. לסחר אין שום מקום כאן, כי הוא יודע מתמטיקה ואני הרבה פחות. אבל כן, מדי פעם מתגנבת איזו מחשבה בסגנון: איך אני בכלל מעזה לבקש ממנו משהו? איך הפה שלי, שאוכל ביום כיפור, מעז לפנות אליו ולבקש בריאות, לבקש שיעזור לי לשמור על הילדים בלי לחנוק אותם, כמו שחנקו אותי? לפי החינוך שקיבלתי בבית, זהו מצב לא אפשרי. הסידור הוא כזה: ״את רוצה שיהיה לך יותר קל, תני לו משהו״. ככה זה. חרדים לא מדברים עם אלוהים בשפת הלב. שלום, אלוהים שנים שאני בתקשורת ישירה איתו, עם אלוהים, ולא רק מתי שצריך. דווקא בגלל שהשיח שלי עם אלוהים לא תחום לזמנים מסוימים שקבעה ההלכה, אני מרגישה שנוכחותו זורמת אצלי בחיי היום-יום בצורה נוחה וחופשייה. המורה שלי לספרות בבית חנה בצפת, אמרה שאני ״מאנישה״ את הקב"ה. אבל איזו ברירה הייתה לי, לנתק קשר לגמרי או ליצור ישות שאני יכולה להרגיש אליה חיבור וליצור עימה ערוץ דיבור ישיר? בחרתי להיקשר לאלוהים בדרכי שלי. תודה, אלוהים התפילות שלי שבורות ומתמשכות, מקוטעות ורציפות. מקורן הוא בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו ועל הכול יש להודות. אני לא בטוחה שהצלחתי להעביר את זה לגמרי לילדים שלי, השרשתי בהם את הכרת התודה, אבל לא נראה לי שהם מתפללים. כשאני פותחת את המקרר ורואה אותו מלא – אני אומרת תודה. כשאני מסתכלת על הבית היפה שלנו – אני אומרת תודה. תודה, אלוהים, על שנתת לי כוח להיבנות מתוך השבר, שסופסוף אני יכולה להיות לבד ולא לפחד מזה. בבקשה ממך, אלוהים בתחילת שנת הלימודים ביקשתי שלילדיי תהיה שנה טובה בבית הספר, שהם ירגישו שייכים, ולא כפי שאני הרגשתי ועדיין מרגישה. כשאני מבקשת מאלוהים שיהיה פחות קשה אני לא מציעה לו שום דבר שווה ערך לבקשתי, כי יש פה נשמה שמגיע לה קצת לנוח, לא להיות שנים במאבק ובמלחמות על האוויר ועל הנחת שלה. אז – בבקשה ממך, אלוהים: עשה שאהיה מובנת, שאהיה ענווה – אבל לא נחותה. שישמעו את הקול שלי, שאני אקשיב לקול של עצמי. שאצליח ללכת יותר ברגל, כי על הגוף שלי מתחילים להיחרט סימני הגיל. שאחייך יותר. שהבנים שלי יכבדו נשים תמיד, ושיכבדו אותם בחזרה. שהם לא יסתירו ממני סודות איומים, כמו שאני הסתרתי. בבקשה, עשה שיגיע אליי שפע כדי שסופסוף אאמין שהוא מגיע לי מעצם היותי. בבקשה, עזור לי להפסיק להוכיח את עצמי כל הזמן, כי זה עושה לי מיגרנות. ושאפסיק לדמיין דברים קשים. ובכלל, שאפסיק לחשוב כל הזמן על העתיד ואאמין בדרך, ושהדרך לא תהיה כל כך מטלטלת. ומה עליי לעשות כדי שכל הטוב הזה יגיע לי? לרצות, לקוות, להמשיך להתפלל – מבלי לתת דבר בתמורה.
הסתגלות מהירה לפני כמה ימים נפגשו חברותי למחזור מהתיכון. לא הלכתי, אבל מצאתי את עצמי מתבוננת בתמונות שהן העלו לקבוצת הוואצאפ של ״מחזור ח״י – בית חנה צפת" שוב ושוב. לא נכון יהיה להגיד שאני מתגעגעת לצורת החיים הקודמת שלי, אבל מדי פעם עולה בי געגוע לאנשים מסוימים, להרגשה השמיימית שהנה, עוד רגע המשיח בא ולוקח ממני את כל הצרות. גדלתי בקהילת חב״ד בצפת של שנות התשעים, חוויה יוצאת דופן, במבט לאחור. כמובן, כשהייתי בפנים, לא יכולתי לראות את זה. צנחתי לעיר הצפונית עם אימא שלי, חוזרת בתשובה, היישר מהעולם החילוני. כן, אני בת יחידה. אפשר לומר שאני מכירה היטב את תחושת ההגירה משני צידי המתרס, חזרה בתשובה ועזיבת הקהילה החרדית. ההתחלה הייתה מבלבלת. אני זוכרת שאחד הילדים קרא לאחותו מהחלון, ״דבורה לאה! דבורה לאה!!״ ולא הבנתי אם הוא קורא לילדה אחת או יותר. חינכו אותנו להיות ״ילדות חסידות״. מה זה אומר? להיות "חיילות של הרבי", לצאת "למבצעים", בעיקר "לחלק נש"ק" ר"ת נרות שבת קודש. כן, הז'רגון היה לגמרי צבאי. בל"ג בעומר היינו מובילות תהלוכות של מאות ילדים, וכולם צורחים יחד סיסמאות כמו: ״ליהודי מתאים יותר לאכול מזון כשר״. בכל שנה הייתי חוזרת הביתה מהתהלוכה מיובשת, ומקיאה את נשמתי. אני אלרגית לתהלוכות ל״ג בעומר. בשנה הראשונה למעבר לצפת הגרילו בתהלוכה את האופניים החדשים שלי. אימא תרמה אותם כיוון שהסבירו לה שלבנות אסור לרכוב... בני אדם הם יצורים סתגלנים, ומאוד מהר התרגלתי והכרתי ואפילו אהבתי. שיננתי שירים על הרבי ועל ביאת המשיח, ואת לוח השנה החב״די, על כל חגיו ומועדיו. שלטתי לגמרי בטמפו החסידי. עבור ילדים זו חוויה כיפית. הרבי היה אז בחיים, והיום-יום שלנו כלל צפייה בסרטים מ-770 ובגעגועים אליו. [caption id="attachment_16414" align="alignnone" width="768"] "מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר"."[/caption] ילדות סוג א' וילדות סוג ב' בבית הספר, אף שהייתי תלמידה טובה וילדה מרצה, סומנתי כשונה. היה ברור מאוד מי הילדים של "המקורבים" ומי ילדי ה״שלוחים״. וכחותמת סופית להבדל, יצא לאור "ספר השלוחים", ובו תמונות של המשפחות המיוחסות ומלאות החשיבות, בני המזל שהרבי שלח כדי להפיץ את אור החסידות בעולם. ילדי אותם "שלוחים" הסתובבו כטווסים וכולם רצו בחברתם. זה קשה להרגיש שלא משנה מה תעשי, תמיד תהיי סוג ב׳. הרבי אומנם הטיף לאהבת ישראל, אבל מובן שיש משהו מתנשא מאוד בקבלת האחר בחב"ד, מעצם הגדרתו כ"אחר". גם המורות נדפקו היום, כאימא בעצמי, אני מבינה ויודעת שהחינוך מגיע מהבית. את הילדים שלי אני שולחת לבית ספר מסיבות חברתיות בעיקר, ואת החינוך לאהבה וקבלה אני משאירה בתחום אחריותי. בצפת, לעומת זאת, לא הייתה הבנה כזו. ההורים סמכו על מוסדות החינוך. היו בנים שחטפו מכות בתלמוד תורה, ואיתנו, הבנות, עבדו בשיטה אפקטיבית המשלבת בין שטיפת מוח לעלבונות. חקוקים בי משפטים מאוד קשים שהמורות שלי אמרו כשהעזתי לבטא את עצמי, או כשהראיתי סימנים קטנים של מרד נעורים. אני יכולה להבין אותן: הן היו כל כך עייפות. ללדת תינוק מדי שנה ולחזור במהירות לעבודה, לעמוד שעות מול עשרות תלמידות. אפשר להשתגע. כיום אני יודעת: השיטה הייתה אכזרית לכולנו במידה שווה. ואם הדלתות היו מסתובבות? הלימודים לא היו ברמה גבוהה. אומנם למדנו לבגרויות, אבל כשלא התחשק לנו ללמוד וביקשנו לערוך "התוועדות חסידית" לרגל תאריך אמיתי או ממוצא, המורות לא התנגדו. אני זוכרת שהיו כמה תלמידות מבריקות בכיתה. לא פעם אני תוהה לעצמי, לאן הן היו יכולות להגיע לולא המקום שבו גדלו והנסיבות, האם הן באמת מאושרות, ומי אני, שהטפתי נגד התנשאות לפני רגע, שאחשוב אחרת? הסדקים והשבר יש סכנה רבה בתליית החינוך בגורמים חיצוניים. אז פחות הרגשתי את זה, אבל היום, במבט לאחור, אני מבינה שהיינו ממש בסכנה. יש לי המון חברות שנפגעו מינית ולא סיפרו להורים, כי הן בכלל לא הבינו מה קורה להן והטראומה צפה אצלן בגיל מאוחר יותר. אבל הטראומה הקולקטיבית הייתה כשהרבי נפטר. הילדים והנוער חוו בלבול מטורף, והמבוגרים לא ממש התייחסו לכך. הם עצמם היו באבל או בהכחשה. בקיץ שבו הרבי נפטר, לראשונה בקרית חב"ד בצפת, הוכנסו לבתים עיתונים חילוניים. כי כולם רצו לקרוא את הכתבות שהתפרסמו לאחר הסתלקותו של הרבי. באותו קיץ, יותר מתמיד, בני הנוער לא היו תחת השגחה ומהר מאוד הם הגיעו לעמודים האחוריים בעיתון, למודעות הפורנו והשיחות הארוטיות. חשבונות טלפון של משפחות רבות בקהילה הכפילו את עצמם. בזמן שההורים עשו קריעה על מות הרבי, או חגגו בהתכחשות נמרצת לפטירתו, ילדיהם גילו את המיניות אגב הקשבה דרוכה לסיפורים על דיילות ועל שליחי פיצה שמגדילים ראש. מעניין מה עמדת הפסיכולוגיה על מיניות כזאת, שמתגלה בזמן שקהילה שלמה מאבדת את דמות האב והמנהיג שלה. חינוך של בית כאם למתבגרים אני מבינה כמה גדולה תחושת החרדה הנלווית לתפקיד גידול ילדים, וכמה מרגיע לאפשר לקהילה לקחת מאיתנו חלק מהעול. אבל אסור לבנות על זה. הבית הוא המקום שבו הילדים מתעצבים, שם מתווכים להם את המציאות, מציבים מראה ואוהבים אותם. לא משנה מה.
