בא לי לעצום את העיניים ולקום לבוקר של שחר חדש,
בו זקנים יובילו עגלות צעירים וצעירים ידחפו כסאות גלגלים.
בו הים יהיה מקום טוב ובריא להיות בו ולא מפגש של חיידקים גדול.
בו הזום יהיה בקשה של תייר שיבקש לראות את ההר קרוב וחד.
בו מסכה תעלה לי מיד את האסוציאציה של פורים ורופא שיניים.
בו החדשות יהיו משעממות ויתקצרו לחצי שעה של פקקים ואולימפיאדות של מים.
בו אנשים ידחפו בהופעות של זמרים ויהיה מחסור בכרטיסים להופעות של חצאי גמרים.
בו קופסאות שימורים יהיו עמוק בארונות והמקרר יהיה טרי מהירקן עם סחורה מהשדות.
בו נחזור להתלונן על שירות איטי ומסעדות מפוצצות עד אפס מקום.
בו לגננת יהיה שם והתינוק יהיה חצי מהיום במעון.
בו גני שעשועים יהיו מלאים וילד יבכה מרורים על נדנדה תפוסה על ידי ילדה עם צמה.
בו רפואה תעסוק בלמצוא פיתרון לסרטן ותרופות לאריכות ימים.
בו ילד יראה את סבא שלו פנים אל פנים.
בא לי לקום לבוקר של שחר חדש עם חיוך ענקי ותלונה לא פוסקת שאין לי זמן להיות בבית.
אין לי זמן לראות סדרות וסרטים.
אין לי זמן לקרוא ספרים ועיתונים.
אין לי זמן להכין שיעורים ובעיקר אין לי זמן כי בערב אני אצא עם חברים.
בא לי לקום לבוקר נפלא שהאיום היחיד יהיה הגעת לשיבה טובה.
צילום: דבורה עמית
הא ג׳יאנג, ויאטנם.
