נכנס בשאלה

בפיוט הבא הבאתי ביטוי לרגשותי על היותי בוגר פולחן החרדיות,

בו כל המעשים ואפילו המחשבות היו משועבדים כולם לחברה החרדית, נטולי חיים וצמצום ידע. לאחר שהתעקשתי לצאת מהמסגר והחומות הבנתי כמה הסתירו ממני וכמה הטעו אותי, וככל שהתבאסתי מהחיים הצעירים שהפסדתי עוד יותר התעוררה בי התקוה מכך שאת המשך חיי אדע כבר לנתב לדרכי החופשית,
השקפתי היום היא שהאמונה והתורה אינן משועבדות ואינה מחוייבות לצמצום וההתנזרות החרדית, וייתכן שאף מנוגדות לה.

ימים קשים, תלאות מפרכות,

כל אדם, חווה בעולם,

מי יותר, ועל מה ויתר,

מי פחות, ויותר ברגשות,

אך לפעמים נדמה, שאין מענה,

בודד בעולם, והכל נעלם,

ידיד קרוב, נהיה רחוק,

הלב טעון, וכ”כ כאוב,

אך תמיד, גם אחר שנים,

האור זורח, והכל פורח,

הישועה צומחת, ולפעמים מלבלבת,

והתובנה משתנית, הדברים אמורים, על בחורות ובחורים,

התחילו בחיים, כנאמני החרדים,

וגם דתלי”ם, שלפעמים מסתבכים,

הבגרות והחיים, גורמים להפנים,

לגלות ולהכיר, להתוודע ולהרגיש,

לחקירה בררנית, ולדעה עצמית,

החל בסבלם, וכלה במחשבתם,

במסקנתם להשתנות, נהפכים לקורבנות,

מתחילים בבדידות, ומוצאים ידידות,

יש שנסתרים, ממשפחה נפחדים,

כמהים לחופשיות, ולדרור בציפיות,

לחיים מנוצלים, מפותחים ושלווים,

יש שכופרים, בבדיות אינם מאמינים,

אך יש שמאמינים, ואפילו שומרים,

אך מכירים, במידת הרחמים,

עולמו נתון, להנות יצור,

חוקים ומשפטים, לחיים טובים,

יודע ומכיר, רצון בנים,

פניו לעזר, ולא לסבל,

לא לנזירות, ולא לפרישות,

הפינוק מצוה, והסיגוף חטאה,

תורה מועילה, רק בחמלה,

הריחוק וההתנכרות מחוץ למחנינו, הקירוב ומכובדות לכל אחינו, שילוב תורה בחיים נר לרגלינו.