שטן

עמוקים ושותקים היו אלי עממי המזרח.
צוהלים ואדירים היו אלי שבטי הצפון.
מגוונים וחמי מזג היו אלי חמולות הדרום.
גדולים ונפלאים היו אלי אומות המערב.
ורק אלי שלי, אלוהי, חמור מאוד היה, קשה כסלע, עז כשרף ושותק כנמר בעת ציד.
לא אל חביב היה, לא נחמה וחדווה מצאו אצלו משרתיו הנדכאים.
תחושת שליחות, ייעוד, כניעה- מנת חלקם של העובדים את אלוהי.
על כן עצמו עד מאוד, וגדלו עוז רוחם וכח סבלותם-
על כי היה בליבם לנצח זכרונו של דבר גדול יותר, מופלא יותר, אכזר יותר;
על כי לעולם ידעו כי לא מחל להם על שבהתרשלותם החריבו את ביתו;
על כי ידעו כי לנצח ימתין, אילם כזמן, נצחי ונשגב מעל ומעבר, צופה ועומד, ממתין בשקט ובשלווה בלי קץ, ליום בו סוף כל סוף יגאלו את עצמם, וייתנו בידו סוף כל סוף לגלות את אכזריותו בדרכים אחרות, מעמיקות יותר.
שוחק ועומד לו השטן, המתעתע הגדול, המורד התמידי, צוחק ובוכה וצוהל ומתייפח.
צוחק הוא על ארעיותם של דברים, על תקוות אנוש, על עמל אדם. צוחק הוא על אפסות הרצון, על חדלות החמלה, על מרירותה הממכרת של התשוקה. צוחק ובוכה, מקונן ולועג. ולמולו, צופה תמיד, דומם באיתנותו המוחלטת כחקוקה בסלע גרניט, ניצב אלוהי, וצופה.