תרבות יון וחוכמת ישראל

[1] על פי דברי רש"י (דברים לג, יא) בראשיתה, קבוצה זו מנתה 12 איש בלבד.
[2] תלמידו של שמעון הצדיק נקרא בשם היווני אנטיגנוס (אבות א, ד). משמרת בילגה – אחת מכ"ד המשמרות – התייוונה ברובה. אחת מבני המשפחה, מרים, התפרסמה לגנאי על שחבטה במזבח בסנדלה וכינתה אותו בשם "זאב הזולל כבשים ואינו עוזר ליהודים" (סוכה נו, ב).
[3] זו גם הייתה הסיבה שיהודים רבים ניסו למשוך את עורלתם, כדי להידמות ליוונים. אזכורים לכך במשנה (אבות ג, יא).
[4] בבלי יבמות צ, ב. "ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באדם אחד, שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך".
[5] לדוגמה, מילים יווניות רבות שנכנסו לשפת המשנה: פוליטיקה (תרומות ב, ה), סנהדרין, פלהדרין (יומא א, א), פרוזדור (אבות ד, טז), ועוד מילים רבות.
[6] על פי דברי הבבלי (חגיגה טו, ב) הזמר היווני היה שגור בפיו של אלישע בן אבויה. כוונת הגמרא שם ליצירותיו האפיות של הומרוס – האיליאדה והאודיסיאה, שהיו מוכרות היטב לבני התקופה. מתוך לשון התלמוד הירושלמי (סנהדרין י, א): "אבל ספרי המֵירָס וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך הקורא בהן כקורא באיגרת." נראה שהיו רבים שקראו בספרי הומרוס, ולא זו בלבד אלא שרבי עקיבא, ידידו של אלישע בן אבויה, התיר את העיון בהם. גם במשנה (ידיים ד, ו) נכתב: "אומרים צדוקים קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאים את הידיים, וספרי המירס אינם מטמאים את הידיים", ובתפארת ישראל (שם יכין אות נט) ביאר שהכוונה היא לספרי הומרוס.
[7] בבלי מגילה ח, ב. ובהמשך דברי הגמרא (שם ט, ב) נכתב: "מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל, אמר קרא (בראשית ט, כז) יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם וכו', יפיותו של יפת תהיה באהלי שם".
[8] כמבואר בתוספתא (סוטה טו, ד): "התירו להם לבית ר"ג ללמד בניהם יונית מפני שהן קרובין למלכות".
[9] וזוהי אותה מסורת עלומה שטען רבן גמליאל שהוא יודע אותה, ולא אחרים. כדברי הגמרא (ראש השנה כה, א): "תנו רבנן פעם אחת נתקשרו שמיים בעבים ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה לחודש כסבורים העם לומר ר"ח וביקשו ב"ד לקדשו, אמר להם: ר"ג כך מקובלני מבית אבי אבא, אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה וע"ג חלקים". בזמן שאופן החישוב כבר נקבע על ידי היפרכוס. במשנה (עירובין ד, א על פי דברי הרמב"ם שם) אנחנו מוצאים שרבן גמליאל השתמש באצטרולב, שהומצא על ידי היפרכוס.
[10] בבלי חגיגה ה, ב; ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפט.
[11] בבלי בכורות ח, ב. שם מתואר באריכות נסיעתו לוויכוח פומבי עם חכמי אתונה.
[12] ראו בספר פני שלמה (בבא בתרא קב, א ד"ה בא"ד ועוד), שכתב לבאר את סוגיית הגמרא על חישוב הקברים, על פי כללי חכמת הגיאומטריה של אוקלידס (Euklides). גם בגמרא (עירובין יד, א; פסחים קט, א; סוכה ח, א) משתמשים בנוסחאותיו של אוקלידס ותלמידו ארכימדס, בחישוב אורך האלכסון, ובחישוב הפרש ההיקף בין היקף העיגול לקוטרו (פאי).
[13] גם הראשונים נעזרו רבות בדברי חכמי היוונים, לעיתים הם הודו בכך במפורש, כמו למשל ברמב"ן (בראשית א, א) שכתב על בריאת העולם שהיה חומר ראשוני הנקרא אצל היונים בשם חומר היולי. וכוונתו למלומדים היוונים שהוזכרו אצל אריסטו (פוליטיקה, 1, יא, 9) כמו תליס (Thales) מבני מיליתוס (Miletos); אנכסימנדרוס (Anaximandros) תלמידו; ואנכסימיניס (Anaximines) שחקרו מהו החומר הראשוני של היקום. האם המים, או משהו בלתי מוגבל חסר איכויות, או שכל ההבדל הוא בצפיפות החומר. אומנם אריסטו עצמו האריך בנושא זה רבות [להרחבה, ראו בספריו "מטפיזיקה", ו"על השמיים", אם כי חשוב לציין שמקורותיו של אריסטו נשאבו מרעיונותיו של אאודוקסוס מקנידוס, וקלאודיוס פתולמיוס [המכונה תלמי] בספרו "אלמגסט".
[14] בבלי פסחים צד, ב.
[15] במכתב שכתב הרמב"ם לרבי שמואל אבן תיבון, המתרגם הראשון של הספר "מורה נבוכים" [והובא בשו"ת פאר הדור, סימן קמג], הוא כותב כך: "דעת אריסטו היא תכלית דעת האדם מלבד מי שנשפע עליהם השפע האלהי עד שישיגו אל מעלת הנבואה אשר אין מעלה למעלה ממנה". [בירור ארוך יותר בדעותיו של הרמב"ם על אריסטו, ראו אצל המהר"ץ חיות, כל כתבי מהר"ץ חיות, ח"א, מאמר תפארת למשה]. גם רבי יצחק עראמה – בעל ה"עקדת יצחק" מצטט בספרו את ספריו של אריסטו שתורגמו על ידי אבן רושד, ויחסו אליו חיובי. בהקדמת חיבורו הוא כותב על הספר "אתיקה" שכונה "ספר המידות": "אשר דבריו כולם נכוחים וישרים". ובמקום אחר (שער כז) הוא כותב: "והמעולה שבכולם הספר שחובר במידות האדם עצמו, הוא ספר המידות לאריסטו שהוא רגיל אצלנו בספר הזה" [להרחבה על יחסו האמביוולנטי לאריסטו, ראו: שרה הלר-וילנסקי, רבי יצחק עראמה ומשנתו הפילוסופית, פרק תשיעי]. [16] הלכות קידוש החודש יא, ב – ג; יז, כד.